ואני נדהמת מחדש להווכח שהגינה שלי היא בעצם גן עדן.
ניקיתי ועבדתי בחוץ היום, אבל למי אכפת לנקות כשכל כך יפה?
הירוק הזה שכואב בעיניים מרוב שהוא ירוק, ירוק כל כך אמיתי וצועק,
הצהוב הזעקני הזה שמכסה כל פינה במרבדי פרחים ענקיים, ריחניים...
ואני צועדת בשלווה על שביל המרצפות הלבנות שמתפתל, מתעקל לו בנחת, ומחייכת לכיוון זוג פרפרים בצהוב ולבן שחלפו הרגע.
אמרו לי שפרפרים חיים רק יום אחד. אבל לא נראה שהם נותנים לזה להפריע להם.
מרימה מבט לשמיים- כחול כל כך בוהק וצלול לא ראיתי כבר הרבה זמן.
השמש מחממת, אבל לא קופחת יותר מידי-
בדיוק מספיק כדי שהאוויר יהיה חמים וכבד במידה שכבר כמעט אפשר לטעום אותו. וכמעט אפשר לטעום בו ניחוח פרחים כבד, דשא קצוץ ועץ שנשתל בזה הרגע על ידי אבא. אפשר לטעום בו קיץ ממשמש ובא.
השקט כל כך חזק, ממש ואפשר לשמוע את הצפירה הדוממת שלו. אבל בכל זאת,
פה ושם שומעים ציוץ ציפורים מתנגן, תרנגולת מקרקרת,
אוושת רוח קיצית וקלילה, מים מפכפכים מהמזרקה לבריכת הדגים הקטנה שליד בזרימה שלווה...
קשה לי לתאר את התחושה הזאת, שהכל כל כך חי, משולהב- ועם זאת כל כך דומם.
קשה לי לתאר את התחושה הזאת, שהכל כל כך צועק, זועק ברבגוניות- ועם זאת כל כך שקט.
המילים הפשוטות שלי יפגעו בכבודו של היופי הזה, החיות המדהימה הזאת, שלוות העולמים הזאת.
אבל אני חייבת לנסות,
כל כך מדהים פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
