כואב לי כואב לי כואב לי.
וזה מצחיק שכואב, כי אין סיבה ממשית. השמים ממש יפים היום וכולם נחמדים חוץ מאיזו אחת שעולה לי על העצבים,
יש לי אוכל טעים בתיק ויש היום קבוצה.
אני כנראה לא מאוהבת באף אחד שמוכר לי, יש לי חברים שאוהבים אותי [נדמה לי, בכל אופן],
וככה כזה.
אבל כואב. אני לא יודעת להסביר את הכאב הזה.
זו מין מועקה פנימית כזאת, מין חוסר שלווה מאחורי העיניים. זו ההרגשה הכבדה הזו שיש לפני שרוצים לבכות, פשוט כשהכל מבפנים נהיה כל כך... כבד.
כבד.
ולא, עדיין אין את העיקצוץ המבורך בזוית העין, ולא את ההתחממות הזאת בקצה האף והלחיים. אנ ימפחדת שזה יגיע ואני אהיה לא מוכנה ואתן לעצמי להתפרק.
אסור לי להתחיל להתפרק שוב. הגעתי למצב ממש טוב יחסית. אספתי את החתיכות, את השברים- או לפחות כמעט את הכל... פשוט עדיין לא הרכבתי את הכל למשהו משביע רצון ונחת.
אני במצב טוב יחסית, ואסור לי לשכוח את זה.
לא רע לי. לא באמת, אני חושבת. סתם כואב.
הלוואי שזה הורמונאלי ושזה יגמר עוד מעט. הלוואי שאני לא אתחיל לעשות סצנות ודרמות, ואזכור שכל דבר בחיים בא והולך- כן, גם כאב.
הלוואי שאני אצליח להתשלט על זה לפני שזה יפגע במישהו- או יותר גרוע, יפגע בי שוב בצורה שתגרור אותי ואחרים רק יותר עמוק לתסביך הזה.
אני לא יודעת אם לעשות טלפונים לחברים נשכחים, לנסות להוציא כמה שיותר. אני מפחדת לשזה רק יגרור אותי שוב עמוק יותר. אז אני מעדיפה לשתוק.
אני מסתגרת שוב בתוך עצמי עד שהמצב הזה יגמר, יפסק, יעלם,
ואז אחזור להיות העדי הצבעונית והמאושרת שאני מסוגלת להיות. החברתית והחברותית. האכפתית.
האוהבת.
אני מסוגלת.
אני חושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
