פצעים ונשיקות

זוכרת?

חצי שנה שהיה לי עם מי לדבר, להרגיש טוב.

חצי שנה של חיוכים לפלאפון במענה, חצי שנה של להיות מחוץ לשיעורים פשוט כי טוב לי גם ככה.

חצי שנה של להיות בקבוצה, ועם זאת- להרגיש קצת בבועה פרטית יותר, מוגנת כל כך. בטוחה.

לשבת עם כולם ולהצליח עדיין להרגיש את הכוח שעוד בנאדם קרוב כלכך יכול לספק לך מרחוק.

כל מה שהיה לנו. כל השיחות, הקרבה, הדברים המשותפים- ואוי אלוהים, היו כל כך הרבה. כל החוויות שעברנו ביחד. כל הצחוקים והכאבים וחוסר השפיות, כל הזמן הזה שעבר, כל המציאות הנפרדת, המטורפת, האוהבת הזאת, של חצי שנה.

כל החיים האלו שקרו לי.

אני לא רוצה לעזוב את זה. כלכך כואב לי. כל כך חבל. היה לנו פשוט טוב. ואני מתגעגעת.

רק עוד פעם אחת, של לחזור ברביעי בערב ביחד לבית של דודה שלך, להיעלם עם העולם הזה.

רק עוד פעם אחת, שתהיי החברה הכי טובה שלי.

לא בכיתי ככה חצי שנה, את יודעת?

ואני לא מסוגלת להפסיק.

די, שקט.

יהיה בסדר ואני סתם נותנת לדיכאון להשתלט עלי כמו טיפשה.