פצעים ונשיקות

כמה כדורים יכולים להרוג?

 15? 20? 26?

כמה?

צריכה לדעת.

עומדת על הגג, מחכה בשתיקה.

השמים אפורים, ורואים מכאן את כל העיר נשקפת.

מציתה סיגריה, לוקחת שאיפה עמוקה, ונשענת על מעקה המרפסת,

מחכה.

דמיינתי אותך, פותחת את המכתב בזה הרגע, קוראת, מתעטפת בשתיקה.

ועינייך נפערות, יפות כל כך.

מקפלת בחזרה את המכתב, מהורהרת. ולפתע, בצביטת לב חדה,

מבינה מה עשיתי. עליתי לגג.

ואת פותחת בריצה.

עמדתי שם, נשענת בגבי אליך, פני אל הנוף.

ואת ניגשת אלי, נוגעת בגבי בעדינות.

שתיקה ארוכה, סוחפת, ומבטינו הצטלבו, התנגשו, התערבלו.

ונצמדנו בנשיקה,

רק אנחנו- אני, את, וכל העולם סביבנו.

מפילה את הסיגריה ודורכת עליה בעקב מגפי.

התחיל לרדת גשם.

מפנה את גבי לעולם, ממילא מבטי התערפל כשהגשם התערבב בדמעות.

הן זולגות על פני, חמות, מתחננות. עוד לא. בבקשה, רק עוד קצת.

ואני, ליבי קר כקרח,

מוציאה את הקופסא, סופרת כדורים.

אני מצטערת, אהובתי.

לא התכוונתי.

אבל את התעכבת.

לא עלית אחרי.

בולעת. אחד, ועוד אחד, ועוד. כבר איבדתי את החשבון.

מרימה כוסית שהתמלאה במי גשם,

ורגע לפני הלגימה מניפה אותה אל על, ובהכרזה מתמרדת אחרונה קוראת,

"לחייך, אהובתי."

-ועד שהמוות יפריד בינינו.

אני מרגישה כמו... משהו שבור. נטוש.

חסרת כוחות, רצונות, יכולות.

ואין, אין לי מקום להיות בו.

בכיתה בוהה בקירות, כותבת לעצמי, מקשקשת, לא מרוכזת ולא קולטת את החומר שמזמזם סביבי, בקושי נכנס מאוזן אחת ובורח מהשניה.

בבית מסתובבת חסרת מנוחה, חסרת מעש, רק רוצה לישון, אבל כמה אפשר לישון כשחיים?

וכשאני סופסוף יוצאת זה הכי גרוע.

בחברה אני יכולה להשתגע. הצד הDRAMA QUEEN שלי משתלט, וכל מה שאני רוצה זה לבכות.

לבכות ולברוח.

ואולי שמישהו יברח אחרי.

אין לי מקום בעולם הזה, ואני עייפה,

ונמאס לי.

רק צריכה שקט. אבל גם להיות לבד לא רוצה.

מפחדת.

אני לא רוצה להתאבד.

יש לי עתיד, עתיד...

לא?

וזה בכלל נכתב בבלוג השני, הכל.

זה כבר לא זה, באמת שלא.

זה פשוט...

מה? לברוח הכל עכשיו? לשכוח שחייתי את זה?

אני רוצה. אני רוצה להפסיק לחשוב את זה, להפסיק להיות ככה, להפסיק לדעת, להכיר, לזכור.

אני לא רוצה להכיר אף אחד ואחת מכן, אני רוצה להיות עם החברות הישנות והטובות שלי, להעמיד פנים שכלום לא קרה.

ללמוד לחיות איתן שוב, במין מציאות פרטית, נשכחת, בבית הספר שלי.

לגמור י"ב. לא להכיר את החיים שחייתי בחצי השנה האחרונה.

לא לחיות ככה.

אני לא רוצה. אני רוצה להצליח להיות אדם שפוי בחברת הבנות בבית הספר, בחברת הבנות שלא מזיקה לי.

אביטל. רות. חגית. כולן.

אבל איך אפשר? אני כל כך מעורבת. אני אפגע בכל כך הרבה אנשים.

אני לא אהיה שלמה עם ההחלטה הזאת, ולקום מיוסרת ומלאת געגועים רצחניים ודוקרים כל בוקר... זה לא נראה לי חיים.

אבל מה האפשרות? להתאבד? נו באמת.

חשבתי שסיכמתי עם עצמי, אני אגדל ויהיה טוב.

כמו בפוסט ההוא שהורדתי לטיוטה בגלל אבא - אני מדמיינת אותי מבוגרת, עם ילדים קטנים, טסה בכל העולם ונהנית מכל האפשרויות הגלומות בו. הופכת למעצבת פנים או פסיכולוגית או משהו.

זה גורם לי לרצות להיאבק.

אבל אין לי כח להיאבק דרך כל זה.

אין לי כח לקום מחר ולהתמודד מחדש עם כל התסבוכות והבעיות. זה פשוט מיותר.

ואין לי כח לחיות עכשיו במין חוסר חושים, לחיות במין עירפול כזה חלומי לחצי שנה שוב. אפילו רק כמה חודשים. להעמיד פנים שכלום לא קרה... כל מה שתיארתי למעלה? זה זבל. לחיות לבד, בבדידות עם עצמי, לא להקשיב למוזיקה, לא לצאת מהבית לעיר, רק שיעורי בית כל היום עד שיגמר הכאב ויתחלף בקהות. וברצון לחיות שוב, להתחיל את הכל מחדש.

זה יקח זמן ונמאס לי לתת זמן לדברים.

אבל גם למות אין לי כח.

אני כל כך רוצה לחיות. אני לא רוצה למות בגלל קומץ אנשים אחרים.

אני לא רוצה להעמיד פנים שלא חייתי את כל זה...  ומצד שני אני כן.

אבל אני לא רוצה שכל מה שישאר לי זה חוסר חיים מטריד כזה, אני כן רוצה לחיות.

אבל מכאיב כל כך לחיות. כל רגע מתווספת דקירה חדשה. אפילו שלעזור לחברים ולראות אותם מאושרים עושה לי כל כך טוב... לראות אנשים שאני אוהבת מסדרים לעצמם את החיים מרגיע אותי. אבל אז אני נזכרת- אלה החיים שלהם שהולכים טוב. לא שלי. אני לא יכולה לחיות דרך אחרים. החיים שלהם משתלמים, הם נהנים. אני אשאר לבד, ואצפה בחברים שלי גדלים ומאושרים? אני פשוט אשקיף מהצד? האם ככה אני רוצה להעביר את כל התקופות הקרובות? בתוך חיים של מישהו אחר, מהצד? נאכלת מקנאה?

אני צריכה שתגידו לי בכנות מה לעשות. לא כחברים, לא כאנשים שרוצים להשאיר אותי חיה ולידם. כאנשים, בפרט. מה אתם הייתם עושים לו הייתם מרגישים ככה?

הייתם מותרים ונחים? או ממשיכים לחיות עם הכאב?