פצעים ונשיקות

6 בבוקר, ואני בחוץ.

יש קור - כפור - של שלג.

כל כך קר שכלום לא נראה אמיתי. כל כך קר שגם הגשם מהסס אם לרדת. כל כך קר שאפילו הדמעות לא יוצאות, קפואות.

זה בסדר, חלון האוטובוס בוכה במקומי.

יש בי מין תחושה של מציאות הזויה, לא קיימת. כל מה שאני רוצה זה לישון.

אולי למות קצת בדרך. אפילו לחשוב אני לא מצליחה כל כך.

הכל קפוא. העולם כל כך יפה ככה, מעורפל, מים מטפטפים בעדינות מגג התחנה, נשימות קפואות ומעלות אדים נפלטות בכאב מה.

העצים ערומים לחלוטין, ואיך לא קר להם?

אולי לא קר לך כשאין לך מה להסתיר.

בכיתי עליו בחמש בבוקר. מסכן. והוא, מחבק כמו שהייתי צריכה, רק המשיך ושאל למה, כשאני לא הייתי מסוגלת לענות. רק ממלמלת בפאנטיות, "כוסאמא שלה"... ורועדת בשקט.

אח"כ כבר לא יצאו הדמעות.

אז לא, אני לא אשקר ואגיד שיהיה טוב,

כי טוב לא יהיה- לפחות לא בזמן הקרוב.

אולי רגוע - וגם זה רק בקושי.

נמאס לי.

אבל אני אנסה.

kiss the rain.