פצעים ונשיקות

סושי זה טוב.

וגם סקאי. היא חמודה.

למה יש שירים שמדכא אותי אפילו לחשוב עליהם? שוב?

זה כזה מעפן. עכשיו אני לא יכולה לשמוע את wonderwall או את "כמו שאת כשאת פורשת כנפיים" בלי לרצות למות באיזה חור או משהו.

טוב... אני מניחה שאני פשוט לא אשמע אותם יותר בזמן הקרוב.

מסיבת חנוכה בבצפר עוד מעט, כי השטוז של מאיו התבטל... אני מניחה שכבר יצא לי לשמוע אותה שרה בהזדמנות אחרת  קוקי תרגישי טוב! [אם את עוד קוראת פה בכלל ><]

בינתיים טוב יותר.

משתפר, וזה מפחיד אותי. ממש.

אני מרגישה כמו... לא יודעת. כמו מסוממת שבדיוק יצאה מגמילה. זה כאילו.... עד עכשיו נפלתי כל כך הרבה, וזה כל כך כאב.

והייתה אמורה להיות עכשיו עוד תקופה ארוכה ומייגעת שאני רק רוצה להיות לבד בשקט, וקצת כאב, והמון זמן ריק לחשוב.

ואין, פשוט אין.

אני מהתנהגת רגיל לגמרי וזה ממש מוזר לי.

זה כאילו... מה, לא כואב? איפה כל האיכסה? אין את זה עכשיו?

זה כאילו חסר. מציאות מעוותת...

וחוצמיזה, אני כנראה בטראומות די אומללות, כי הדבר העיקרי שעובר לי בראש זה שלכל עליה תבוא נפילה בסוף, והיא תהיה תלולה- תלוי בגובה העליה.

אז המצב הטוב לא ימשך עוד הרבה זמן, לפי דרך החיים שהתרגלתי עליה.

איזו פסימיות מדכאת.

די, אבל בינתיים רגוע, אז שקט.

חנוכה ואני ממש אוהבת את מזג האוויר. ואת זה שיש חופש, וואו. ואיגי. וסופגניות, ונרות, וחמימות כזאת של משפחה ואנשים שאני אוהבת.

אני צריכה אוכל. שמנה