אמא,
אני אוהבת אותך.
אני מאחלת לך לחלות.... בשפעת... בצינון... להבריא ולהמשיך הלאה...
ששוב יגיע הסתיו, ושוב תצטנני, שיעלה לך מעט החום ושתוך שבוע תחזרי לעצמך.
אני מאחלת לך להבריא, להבריא מכל המחלות הקשות אמא.
למה את פשוט לא יכולה לחלות בשפעת כמו כולם?
אז מילא פעם אחת... אבל שוב ושוב? לא נמאס לך אמא?
כואב לי לראות אותך ככה.
אני רק רוצה שתחלימי, שתוכלי לצאת החוצה וללכת.
ללכת בקצב הכל כך מהיר שלך, שאף אחד לא יכול בכלל ללכת לצידך, כולם נשרכים אחרייך כי הם לא יכולים להשיג אותך. אני אצעק לך מאחור את הכינוי שנתתי לך אמא....
"סוסון פוני" ואשיר לך את השיר של סוסי הפוני...
את תתחילי להתפקע מצחוק ולהאט.
נקטוף את הפרי האהוב עלייך, פיטנגו.
תאכלי כאילו שמדובר בפרי גן עדן ואז תזמיני אותי לקפה. את תמיד מכינה את הקפה...
אני אספר לך שקשה לי בלימודים, שעמוס לי. את תגידי לי ש"בחמש קם צייד"
למה כואב לי כל כך לראות אותך? למה אני לא יכולה לשלוט בזה ולתת לך כוחות אמא?
אני רוצה כל כך להגיד לך שתצאי מזה, שבקרוב נגמר.
אני זוכרת שבפעם הקודמת אמרת לי שאת מפחדת, שיש לך סיוטים בלילות, שאת מפחדת שזה יחזור. הבטחתי לך שזה לא יחזור, כעסתי עלייך שאת חיה בחרדות ובעבר ולא ממשיכה הלאה. הבטחתי הבטחת שווא מטופשת שאין ביכולתי לקיים, תסלחי לי.
אני רוצה לבוא. אני נקרעת בין הרצון שלי לראות אותך, העומס בלימודים, ההספק הנמוך שלי בלימודים, הרצון לראות את סבתא בבית חולים השני, והרצון טיפה לחיות ולהתנתק מכל זה.
אמרת לי שאת לא האמא שאני ראויה לה, שמגיע לי יותר.
אני יודעת שמגיע לך בת טובה יותר ממני, אז כנראה שאנחנו ראויות אחת לשניה.
אבל זה שקר, וודאי עשיתי משהו נשגב כדי שתגיע לי אמא כמוך.
למרות שאת כזאת.... חלשה... חולנית.... אוי אמא....
מי שהיה רואה אותך.... כל כך חלשה, אין לו מושג כמה את חזקה, כמה כוחות יש לך, כמה אומץ, תעצומות נפש....
אני יודעת כמה את חזקה - את יכולה להפסיק לנסות להוכיח לי את זה, זה בסדר.
יש בך עוצמה ואומץ שאין באף אחד אחר. את מיוחדת כל כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
