נזכרתי שפעם הייתי ילדה טיפשה שעושה שטויות שהיו עלולות להסתיים באסון מתוך יאוש, תסכול ועצב. שאולי יהיו שיאמרו שאינו מוצדק או מועצם מעבר לפרופורציות הגיוניות.
עם כל הנזק שעשיתי לעצמי, שהיה עלול להיות חמור בהרבה, נוכחתי כעת לגלות שדבר לא השתנה.
שאם היאוש, התסכול והעצב לא עזבו, איך יכול להיות שהסתיימו האסונות שאני עוד עשויה להביא על עצמי?
התחלפו אולי בראש בוגר ורציונאלי יותר? גם מבוגרים עושים לעיתים נזק לעצם או דברים שהם מתחרטים עליהם...
כך שלמעשה החלפתי נזק אינפנטילי בנזק בוגר יותר. אני לא בטוחה מה עדיף אם בכלל יש עדיפות מסויימת...
קשה לי עדיין לשמוע אנשים שאומרים לילדים הקטנים והמתבגרים שלהם "כשתגדל תבין".
מה עם ההבנה שלהם לפי התפיסה האישית שלהם שגם תואמת את גילם? למה היא לא לגיטימית?
ואם זה לא יעבור? מה אם זה משהו שישאר שם גם בבגרות? ומה אם אפשר למנוע את כל זה?
אז כנראה שמה שמאפיין את עולם המבוגרים הוא אטימות לרגשות הזולת וחוסר סובלנות לתפיסות שונות גם אם הן נראות על פניו רדיקליות.
יש רגשות שנשארים שם. יש מחשבות של משתנות בראש שלנו ורק האופי שלהן מתעצב ככל שאנחנו בוגרים או שסדר עדיפויות רומס אותן.
אז הכל מתפוצץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
