|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ואתה מקיץ בלב לילה במיטה זרה. מתעורר לאט, כמו פוקח עיניים בפליאה לאחר נשיקה. והגוף החם הזה שנלחץ כנגד הבטן שלך, חוט שידרה עטוי עור על חזה עירום, זר אף הוא. וליל אמש מתכסה במעטה סמיך של עשן סיגריות ואלכוהול.
עת החתולים משוררים את יללות האהבה שלהם בחצרות, הרעב שוב מתעורר יחד איתך. ואולי התעורר עוד קודם. מפלס את דרכך בסבך השיער המתנשם על הכרית שלצדך, מפשיט צוואר מכסות הרעמה, אתה משביע אותו שוב.
| |
הגיל אינו משחק תפקיד בכלל.
הילדים של קן הצופים המקומי עורכים את טקס האש שלהם לאלוהי הנהר. על גדות הירקון הם הקימו פירמידות אצטקיות מתוחכמות עשויות סנאדות וחבלים. שביל מסומן בפנסים סיניים של שקיות נייר,חול ונרות מאיר את הדרך להתכנסות. מספר חתולים מביטים מהופנטים במתרחש. מדי ערב צריך שיקרה משהו.
בשלב מסוים, הגיל אינו משחק יותר תפקיד בבחירת הקורבן.
הלהבות עולות השמיימה, אך אלוהי הנהר רוצה יותר מאודים עשנים ורסיסי נפט. הנהר כמה לגוף טרי של אישה צעירה, גוף שיושחת לגמרי, ולא באופן חלקי, כפי שקרה לפני שנים מספר. למרות החום העז שמפיקה האש, אני מבעיר סיגריה מתודית.
מלפניי, עומדת נערה. המטפחת בצבעי הירוק-לבן הכרוכה סביב צווארונה מסמלת איזשהו מעמד בכיר בהיררכיה השבטית. ניגש לצידה, מושיט ידיים קדימה, כמו מתחמם מהאש. לשונות אדומים ריצדו בעיניה.
"אז על מה כל הבלגן?" אני שואל.
"אתה יודע, פתיחת שנה," היא אומרת. מבט חטוף נוסף מאפשר לאמוד את גילה – תלמידת תיכון , אין ספק – המטפחת שלצווארה מאששת את ההערכה. לומדת ככל הנראה באחד מן המוסדות המקומיים, היוקרתיים בעיניי עצמם. יש לה את חתך הדיבור המתאים, והשיער הצבוע לבלונד כאינדיקציה משנית. החבר שלה מסיע אותה מדי בוקר לבית הספר בטרקטורון שעולה יותר ממכונית ממוצעת. מוסיקה מחרידה בוקעת מהרמקולים בעוד הרוח מנסה נואשות לבדר את שיערו האחוז בג'ל. "עושים טקס אש. מה,לא שווה? תראה, הצלחנו לבנות מגן דויד תלת מימדי."
באיזשהו מבצע ארכיטקטוני הם אכן הצליחו ליצור מגן-דויד-תלת-מימדי מאותם חבלים ומוטות עץ, שני שלדי טטראהדרים המפלחים אחד את השני . הוא בער כל כך יפה.
בוחן אותה מכף רגל ועד ראש במטח מבטים קצרים. ירכיים שטרם התעבו בשכבות של שוקולד צבאי כשר פרווה למריחה. בטן שטוחה שמצדיקה את החולצות איתן היא נכנסת לכיתה. שפתיים בשרניות לעישון סיגריה והשד יודע מה עוד הספיקה. צוואר אגרטלי, כל כך מזמין.
"אני לא כול כך אוהב טקסים," הסיגריה נרמצת תחת העקב. "את עושה עוד משהו הערב?"
הגיל אינו משחק תפקיד בכלל.
| |
כבר שבוע שהם לא מבקרים, אף לא אחד מהם. הרעב לא שכך, אך דבר מה אחר תפס את מקומו. רגישות. המזרן הוא תבל ומלואה, ואני איני אלא אסדה שברירית המיטלטלת בין הגלים של קפלי הסדין. ושוב להתכווץ, והפעם להצטמצם לכדי קליפת אגוז סדוקה, המשייטת לה על אגני מים אדירים. די בטיפה מים כבדה אחת שניתזת עליה על מנת לשקוע שוב במצולות.
אך המבט נותר נעול בתקרה, מרוכז בסדק זעיר ובלתי נראה. כל הסטה זעירה הצידה של גלגל העין, אל עבר חזיונות מורכבים יותר מהלבן הסדוק הזה, גוררת אחריה כאב.
רק כאשר מתקלקל לו לאדם אבר מבשרו, הוא נעשה שם לב לקיומו. המכונה הרוחשת המזמזת בראשי, ספוג מלא רעל, מכריזה על נוכחותה כל הזמן. מבעד לחלון, ניסור צפצופי הציפורים. רעש מסמא. שקט מחריש קודח דרך קירות. נדרש מאמץ אדירים כדי להניף את הכרית וללפף אותה סביב הראש. תקווה קלושה לעמעם את השאון של הרחוב המתעורר מבחוץ. להתבוסס בעלטה הברוכה שהיא מביאה על העיניים.
בראש מתנגנת המוסיקה של נוזלי הגוף, החומרים מתחלפים ברעש. הויסות החורק הסרוטונין, הדופאמין והנוראפיפרין, שילוש קדוש של פרמקולוגיית רגש, כך מספרים. נדמה כי כל אותם אפוסטולים כימיים עורכים מרוץ בין הסינפסות שלי, כדי לראות מי מנצח. עם חוקים ועם מצוות, בלי חרטות ובלי ביטולים.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
