|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"...אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואמרים תודה"
אלכס נזכר, עיניו היפות מצטעפות, בימים הנשכחים של הטרור הסטליניסטי. תמיד קל היה להיות בעמדות הכוח. גם בימים של תמורות, בהם לא ידעת אפילו ממי לפחד, אם היו מחסלים אותך בירייה, היית קם למחרת וחוזר לעבודה, כאילו לא נשתנה דבר. אי הודאות השתוללה ברמה כזו שלא תאמן. אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואומרים תודה, כי שאר המצרכים אזלו. ואנחנו, הוא מפטיר גיחוך מתודי, אנחנו רגילים לאווירה שבה כל אחד חשוד כמודיע.
בגרמניה של אותם זמנים, זה לא עבד כל כך טוב. הענף היהודי של המסדר כמעט ונכרת כליל, שלא לדבר על הנציגים שלנו ממזרח אירופה כעבור כמה שנים. השלוחה הטבטונית ניסתה להצטרף למנגנוני המפלגה, אך באיחור ניכר. ליל הסכינים הארוכות היה למעשה ליל היתדות הארוכים. הימלר היה בעל אמונות תפלות, ובמקרה זה לא טעה. ההיסטוריה מציגה אותו אמנם כמי שניסה למנוע את החיסולים, אך הוא נמלך בדעתו אחרי שלא צירפנו אותו למסדר.
אלכס משתתק, כנראה בולש במבטו אחרי הכוסית, אותה הותיר בהיסח הדעת על אחד המדפים המאובקים. עכשיו להשתלב במוקדי הכוח זה לא קל כמו פעם – אנחנו מיומנים בזיוף תעודות עשויות קלף, חותמות, שעווה, אפילו למדנו לצפות את המסמכים בניילון – הדרכון הישראלי הוא מסמך כל כך קל לשכפול – אבל הרישום הממוחשב הזה בכל פינה... זה עושה לנו בעיות מסוג שלא הכרנו בעבר.
| |
סכסוך פנימי? על מה אתה מדבר, אני שואל.
אני צריך להסביר לך הכול? הוא מסובב את הראש לעברי, בעודו קם אל הארון, תר אחרי חבילת טושים לצבוע בהם את דיוקני. כמו אני דמות קומיקס. תסתכל על איך שהגופה נמצאה. בדירה שלה, בלי סימנים של פריצה, עם חתך ממש כירורגי. זה רק אחד מאיתנו יכול לעשות.
זה מגוחך, אני אומר. למה שמישהו ירצה להרוג אותה?
מאבקי שליטה, אלכס שולף את הטוש האדום, הכול סובב סביב השליטה. אתם, הטירונים, אתם לא יודעים, שלא באשמתכם, איזה יצרים משתוללים מתחת לפני השטח. זו פוליטיקה ארוכטווח. יוזף ניסה להזהיר אותה שלא להכניס אותך לעסק.
אבל היא עזבה אותי, אני אומר, מנסה שלא לעשות לניצני הדחף להתנפל על אלכס ולסחוט ממנו את האמת בלפיתת צוואר.
מה זה משנה? אתה עדיין גורם בלתי יציב. לוקח לנו זמן רב להביא את מערכות היחסים בין כולם לאיזשהו הומיאוסטזיס, ליצור איזושהי רגיעה ויציבות. וברגע שמכניסים צעירים כמוך לתוך המרקם העדין הזה שמתקיים כבר מאות שנים, הכול מתפרק. הכול מתערער. יוזף זיהה בך איזשהו חוסר נחת, כאילו את השדים אתה כבר הבאת איתך, ולא קיבלת מאיתנו מאומה, לכל היותר גושפנקא.
עכשיו. מזמזם קול בפאתי הגולגולת. לאחוז בגרונו עד שישתנק. עד שיאדים ויכחיל ויאפיר.
אתה יכול להפסיק עם הרטוריקה הזו, אני אומר. היא לא משכנעת אף אחד. אתה עדיין חי במשחק הזה. צא ממנו. זה נגמר. אנחנו מדברים על חיי אדם. כבר לא ההתכנסויות הליליות האינסופיות האלה, או הטקסים המטומטמים שלכם. מישהו מת כאן. מישהי שאתה מכיר.
אתה עדיין חושב שזה רק משחק?
| |
"…לאורך השנים," אמר, מגיר לקרבו את הוודקה "נדרשנו להסוות את עצמנו. קשה להרוג ערפד, אך לא בלתי אפשרי. די בעריפת הראש. רבים מאיתנו נמוגו עם המצאת הגיליוטינה - בשעתו סברנו שלהחזיק בעמדת אצולה היא דרך נחמדה לשרוד, שלטון הטרור חיסל סברה זו . אבל הגיליוטינה עשתה לנו שירות טוב, כל גזע צריך מדי פעם להתנסות בהיגיינה מעין זו. אולי זו אחת הסיבות שחברנו אליכם לאורך מירוצה של ההיסטוריה, אינני יודע, ניתן רק לשער,גם אתם תמיד הייתם מיעוט נרדף.
"עיקר ההסוואה שלנו נעשתה תוך ניצול פולחנים קיימים. שתינו דם עם הקניבלים, לבבות לוחמים אצטקים פעמו בידינו, לאחר שנעקרו בעודם בחיים, באירופה בעיקר אפינו מצות, אם אתה יודע למה אני מתכוון" הוא גיחך בשעשוע – מחווה נדירה כשלעצמה, סביר להניח שהאלכוהול נתן בו את אותותיו "הרי הקשר שלנו אליכם הוא החזק ביותר, כל פעם שבן ישראל משחית זרעו, הוא מעצים את כוחנו.
"כשאלוהים הזקן מת, או לכל הפחות הפולחנים האכזריים של הדתות הממוסדות גססו ונעלמו מעין (אף פעם לא אהבנו את הנצרות, למרות שהיא השכילה להתעלל פסיכולוגית במאמיניה יפה יפה) נאלצנו לנטוש את ההסוואה שהן העניקו לנו. הייתה תקופה של טלטלה, ואז התחלנו לנדוד בין עיסוקים כמו בנקי דם, הצלב האדום, ולאחרונה המשחק הזה, שסיפק לנו תירוצים רבים וטובים כל כך.
"ובקשר לטענות הילדותיות שלך, את מי אתה מנסה לשכנע? אתה מאמין במשחק הזה יותר מאשר המשחק מאמין בך. נסה למנות את החברים שלך שהם לא משלנו – די לך באצבע אחת. אתה יודע היטב איזו.
צא מכאן, לא למדת דבר."
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
