|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½,ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"...אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואמרים תודה"
אלכס נזכר, עיניו היפות מצטעפות, בימים הנשכחים של הטרור הסטליניסטי. תמיד קל היה להיות בעמדות הכוח. גם בימים של תמורות, בהם לא ידעת אפילו ממי לפחד, אם היו מחסלים אותך בירייה, היית קם למחרת וחוזר לעבודה, כאילו לא נשתנה דבר. אי הודאות השתוללה ברמה כזו שלא תאמן. אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואומרים תודה, כי שאר המצרכים אזלו. ואנחנו, הוא מפטיר גיחוך מתודי, אנחנו רגילים לאווירה שבה כל אחד חשוד כמודיע.
בגרמניה של אותם זמנים, זה לא עבד כל כך טוב. הענף היהודי של המסדר כמעט ונכרת כליל, שלא לדבר על הנציגים שלנו ממזרח אירופה כעבור כמה שנים. השלוחה הטבטונית ניסתה להצטרף למנגנוני המפלגה, אך באיחור ניכר. ליל הסכינים הארוכות היה למעשה ליל היתדות הארוכים. הימלר היה בעל אמונות תפלות, ובמקרה זה לא טעה. ההיסטוריה מציגה אותו אמנם כמי שניסה למנוע את החיסולים, אך הוא נמלך בדעתו אחרי שלא צירפנו אותו למסדר.
אלכס משתתק, כנראה בולש במבטו אחרי הכוסית, אותה הותיר בהיסח הדעת על אחד המדפים המאובקים. עכשיו להשתלב במוקדי הכוח זה לא קל כמו פעם – אנחנו מיומנים בזיוף תעודות עשויות קלף, חותמות, שעווה, אפילו למדנו לצפות את המסמכים בניילון – הדרכון הישראלי הוא מסמך כל כך קל לשכפול – אבל הרישום הממוחשב הזה בכל פינה... זה עושה לנו בעיות מסוג שלא הכרנו בעבר.
| |
כבר שבוע שהם לא מבקרים, אף לא אחד מהם. הרעב לא שכך, אך דבר מה אחר תפס את מקומו. רגישות. המזרן הוא תבל ומלואה, ואני איני אלא אסדה שברירית המיטלטלת בין הגלים של קפלי הסדין. ושוב להתכווץ, והפעם להצטמצם לכדי קליפת אגוז סדוקה, המשייטת לה על אגני מים אדירים. די בטיפה מים כבדה אחת שניתזת עליה על מנת לשקוע שוב במצולות.
אך המבט נותר נעול בתקרה, מרוכז בסדק זעיר ובלתי נראה. כל הסטה זעירה הצידה של גלגל העין, אל עבר חזיונות מורכבים יותר מהלבן הסדוק הזה, גוררת אחריה כאב.
רק כאשר מתקלקל לו לאדם אבר מבשרו, הוא נעשה שם לב לקיומו. המכונה הרוחשת המזמזת בראשי, ספוג מלא רעל, מכריזה על נוכחותה כל הזמן. מבעד לחלון, ניסור צפצופי הציפורים. רעש מסמא. שקט מחריש קודח דרך קירות. נדרש מאמץ אדירים כדי להניף את הכרית וללפף אותה סביב הראש. תקווה קלושה לעמעם את השאון של הרחוב המתעורר מבחוץ. להתבוסס בעלטה הברוכה שהיא מביאה על העיניים.
בראש מתנגנת המוסיקה של נוזלי הגוף, החומרים מתחלפים ברעש. הויסות החורק הסרוטונין, הדופאמין והנוראפיפרין, שילוש קדוש של פרמקולוגיית רגש, כך מספרים. נדמה כי כל אותם אפוסטולים כימיים עורכים מרוץ בין הסינפסות שלי, כדי לראות מי מנצח. עם חוקים ועם מצוות, בלי חרטות ובלי ביטולים.
| |
בבית, תחת זרם המקלחת, שוטף את הזיעה, החלודה, הדם, העפר והמין. חלקיקים זעירים שדבקו לעור וקנו להם אחיזה בין השערות ובתוככי הקמטים הבלתי נראים על המשטחים האינסופיים של האפידרמיס, כולם נסחפים עם השיטפון ומתנקזים מטה אל הביוב. והגוף מתקפל ומתכנס בתוך עצמו, מתכווץ מטה, יישוב בתנוחה עוברית, בגובה של ילד בכיתה א'.
החוק הראשון של ארגז החול – אף פעם אל תבכה, הם ידעו שאתה חלש. כשאתה חלש או שהם יוסיפו להכות אותך, או שהם יציעו לך רחמים. רחמים, תחושת ההשפלה הזו כשחמש בנות גדולות מכיתה ג' מכתרות אותך, שואלות בדאגה האימהית המזויפת בה הן מתוכנתות מאלפי משחקים בבובות, ילד, למה אתה בוכה.
אני שונא אותן כי הן תמיד עושות כך. שונא ומוסיף לבכות.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
