|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לפחות נשמור על אחדות הזמן והמקום. הזמן הוא שעת צהריים מאוחרת. בחוץ השמש צובעת את הכול בגוונים של כחול. לא הרחק, שועטים הילדים צבועי הבלוריות ברחבי מתחם שנקין. המקום הוא אחד מאותם בנינים ישנים הבזוקים ברחבי העיר. מבנה נטוש, מעוטר בכתובות גרפיטי עדכניות יותר ופחות, אחת מהן מכריזה כי ארור האיש שמוכר ספרי תורה. חלק מפתחי הבניין נאטמו בחומת לבני בטון, אחרים ברשתות מתכת. הגישה לחדר המדרגות נוחה דווקא. אחד החדרים טרם נסגר, או נשכח פתוח בכוונה תחילה.
למרות אור השמש שחונק את הרחוב, החדר הרחב חשוך. התאורה היחידה היא ריצוד מסך מחשב נייד, עליו נכתב דו"ח זה. על צג המחשב ישנו חלון לתוכו נדחסות מילים אלה. מאחוריו, מסתתרת הכותרת הראשית של העיתון. מילים מבולבלות על מתיחות ביטחונית או קואליציונית, ייתכן ואני טועה. מילא, בעידן האינטרנט אייטמים של 'תיקון טעות' התיישנו. העיתון האלקטרוני יכול בכל רגע לתקן את השגיאות שנפלו בכתבותיו באופן מקוון. אתה לא מספיק למצמץ, ואין שגיאות כתיב. הניסוח נעשה נהיר יותר. המילים מלוטשות בהרבה. התמונה מתחלפת. אפשר לשנות ככה את ההיסטוריה. היה מקרה של האקר ששתל ידיעה מפוברקת על רצח באחד מהעיתונים היומיים הגדולים שברשת. היום וכל האתמולים מרותכים לכדי חיה פצועה אחת, הנובחת כל הזמן.
יוזף נכנס. בית המדרש בטווח יריקה מכאן. זה נבדק. הוא בוהה בצג מרחוק, במעין יראת כבוד אותה שומרים האנשים למומחים - אותה יראת כבוד בה הסב מתאר לשארית חבריו את נכד הספציאליסט של הקומפיוטר – איש בקרבם אינו יודע ולו להדליק מחשב. קשה לנו לעקוב אחרי הטכנולוגיה הזו, אמר פעם אלכס, אנחנו רגילים לקצב התפתחות הרבה יותר איטי. פעם בחמישים שנה מישהו ממציא קטר, ועכשיו, כל חודש יש איזשהו שבב חדש. כל יום צצה איזושהי רשת חברתית חדשה. מה נעשה עם כל הדיסקטים האלה?
הבאתי לך משהו למזכרת, אומר יוזף, ומניח שקית סופרמרקט שקופה ודביקה. בתוכה הוטמן ראשו של החתול מליל אמש. הייתה שם גם פחית בירה פושרת, אבל הרקב והדם של החתול כבר לכלכו אותה.
| |
הגיל אינו משחק תפקיד בכלל.
הילדים של קן הצופים המקומי עורכים את טקס האש שלהם לאלוהי הנהר. על גדות הירקון הם הקימו פירמידות אצטקיות מתוחכמות עשויות סנאדות וחבלים. שביל מסומן בפנסים סיניים של שקיות נייר,חול ונרות מאיר את הדרך להתכנסות. מספר חתולים מביטים מהופנטים במתרחש. מדי ערב צריך שיקרה משהו.
בשלב מסוים, הגיל אינו משחק יותר תפקיד בבחירת הקורבן.
הלהבות עולות השמיימה, אך אלוהי הנהר רוצה יותר מאודים עשנים ורסיסי נפט. הנהר כמה לגוף טרי של אישה צעירה, גוף שיושחת לגמרי, ולא באופן חלקי, כפי שקרה לפני שנים מספר. למרות החום העז שמפיקה האש, אני מבעיר סיגריה מתודית.
מלפניי, עומדת נערה. המטפחת בצבעי הירוק-לבן הכרוכה סביב צווארונה מסמלת איזשהו מעמד בכיר בהיררכיה השבטית. ניגש לצידה, מושיט ידיים קדימה, כמו מתחמם מהאש. לשונות אדומים ריצדו בעיניה.
"אז על מה כל הבלגן?" אני שואל.
"אתה יודע, פתיחת שנה," היא אומרת. מבט חטוף נוסף מאפשר לאמוד את גילה – תלמידת תיכון , אין ספק – המטפחת שלצווארה מאששת את ההערכה. לומדת ככל הנראה באחד מן המוסדות המקומיים, היוקרתיים בעיניי עצמם. יש לה את חתך הדיבור המתאים, והשיער הצבוע לבלונד כאינדיקציה משנית. החבר שלה מסיע אותה מדי בוקר לבית הספר בטרקטורון שעולה יותר ממכונית ממוצעת. מוסיקה מחרידה בוקעת מהרמקולים בעוד הרוח מנסה נואשות לבדר את שיערו האחוז בג'ל. "עושים טקס אש. מה,לא שווה? תראה, הצלחנו לבנות מגן דויד תלת מימדי."
באיזשהו מבצע ארכיטקטוני הם אכן הצליחו ליצור מגן-דויד-תלת-מימדי מאותם חבלים ומוטות עץ, שני שלדי טטראהדרים המפלחים אחד את השני . הוא בער כל כך יפה.
בוחן אותה מכף רגל ועד ראש במטח מבטים קצרים. ירכיים שטרם התעבו בשכבות של שוקולד צבאי כשר פרווה למריחה. בטן שטוחה שמצדיקה את החולצות איתן היא נכנסת לכיתה. שפתיים בשרניות לעישון סיגריה והשד יודע מה עוד הספיקה. צוואר אגרטלי, כל כך מזמין.
"אני לא כול כך אוהב טקסים," הסיגריה נרמצת תחת העקב. "את עושה עוד משהו הערב?"
הגיל אינו משחק תפקיד בכלל.
| |
הדירה של ארקדי, חבויה בנבכי תפאורת קרטון של באוהאוס, היא מבוך של כבלים, פיסות פלסטיק מנוקדות בסיליקון, ברגים תועים שנתפזרו סביב ומסכים ערוכים בקומות. הקירות עירומים מתמונות, החדרים ריקים מריהוט, פרט לשכבות ארכיאולוגיות מאובקות של טכנולוגיית מחשוב משני העשורים האחרונים. בעודי פותח את הדלת, חתול חשדן קידם את פניי ונבלע בחשכת חדר המדרגות שנתגלה לו לפתע. התאורה היחידה, בגווני ורוד, היא זו המרצדת מעל מן המסכים: תצוגה בלתי נגמרת של גופות אנושיים. לבד, בזוגות, בשלשות, המנסים לתפוס באקרובאטיקה בלתי אפשרית עוד רגע אחד רוטט.
המקום כולו אפוף בריח עבש של מין ישן ופחי אשפה בלתי מרוקנים. נוסף לו ניחוח חריף, שאיני מזהה. ארקדי היה בן טיפוחיו של אלכס. די צעיר במסדר. גויס בשנות השמונים, ללא ספק. צלילים מסונתזים של מוסיקה מאותו עשור איששו את ההשערה. צווחות רפאים של מודמים השורקים את שירתם אל האינטרנט מתבלות את השאון השליו.
אלכס תמיד היה בחור חריף, מצויד בראיית נולד מסוימת. אנחנו צריכים בינינו מי שיודע כיצד לאלף את הברייה הזו, אמר בשעתו. מישהו שידע לרתום את מכונות החשיבה האלו לצרכים שלנו. אינני מבין בפוליטיקה של הזקנים, אך דומה שאלכס נתקל בהתנגדות מפתיעה בשמרנותה, שהרי ערפדים הם שבט סתגלן. אולי היו כאן מאבקי כוח גדולים. הוא פעל על דעת עצמו. ארקדי היה צאצא בלתי חוקי שלו, מי שנטבל לערפד כמעט מבלי ידיעת האחרים. לכל היותר, ללא אישורם. ככל שהוספתי להכיר את הברנש, היטבתי להבין מדוע.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
