|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לפחות נשמור על אחדות הזמן והמקום. הזמן הוא שעת צהריים מאוחרת. בחוץ השמש צובעת את הכול בגוונים של כחול. לא הרחק, שועטים הילדים צבועי הבלוריות ברחבי מתחם שנקין. המקום הוא אחד מאותם בנינים ישנים הבזוקים ברחבי העיר. מבנה נטוש, מעוטר בכתובות גרפיטי עדכניות יותר ופחות, אחת מהן מכריזה כי ארור האיש שמוכר ספרי תורה. חלק מפתחי הבניין נאטמו בחומת לבני בטון, אחרים ברשתות מתכת. הגישה לחדר המדרגות נוחה דווקא. אחד החדרים טרם נסגר, או נשכח פתוח בכוונה תחילה.
למרות אור השמש שחונק את הרחוב, החדר הרחב חשוך. התאורה היחידה היא ריצוד מסך מחשב נייד, עליו נכתב דו"ח זה. על צג המחשב ישנו חלון לתוכו נדחסות מילים אלה. מאחוריו, מסתתרת הכותרת הראשית של העיתון. מילים מבולבלות על מתיחות ביטחונית או קואליציונית, ייתכן ואני טועה. מילא, בעידן האינטרנט אייטמים של 'תיקון טעות' התיישנו. העיתון האלקטרוני יכול בכל רגע לתקן את השגיאות שנפלו בכתבותיו באופן מקוון. אתה לא מספיק למצמץ, ואין שגיאות כתיב. הניסוח נעשה נהיר יותר. המילים מלוטשות בהרבה. התמונה מתחלפת. אפשר לשנות ככה את ההיסטוריה. היה מקרה של האקר ששתל ידיעה מפוברקת על רצח באחד מהעיתונים היומיים הגדולים שברשת. היום וכל האתמולים מרותכים לכדי חיה פצועה אחת, הנובחת כל הזמן.
יוזף נכנס. בית המדרש בטווח יריקה מכאן. זה נבדק. הוא בוהה בצג מרחוק, במעין יראת כבוד אותה שומרים האנשים למומחים - אותה יראת כבוד בה הסב מתאר לשארית חבריו את נכד הספציאליסט של הקומפיוטר – איש בקרבם אינו יודע ולו להדליק מחשב. קשה לנו לעקוב אחרי הטכנולוגיה הזו, אמר פעם אלכס, אנחנו רגילים לקצב התפתחות הרבה יותר איטי. פעם בחמישים שנה מישהו ממציא קטר, ועכשיו, כל חודש יש איזשהו שבב חדש. כל יום צצה איזושהי רשת חברתית חדשה. מה נעשה עם כל הדיסקטים האלה?
הבאתי לך משהו למזכרת, אומר יוזף, ומניח שקית סופרמרקט שקופה ודביקה. בתוכה הוטמן ראשו של החתול מליל אמש. הייתה שם גם פחית בירה פושרת, אבל הרקב והדם של החתול כבר לכלכו אותה.
| |
עשרות זוגות עיניים חתוליות בוחנות אותי, גורר על כתפי תרמיל בן שבעים ליטרים, כבד כמו קורנס. כבד כמו גופה מלוקת ראש. בחצר בית המדרש הכול גדל פרא, העשבייה השוטה תכסה את התלולית הטרייה תוך ימים ספורים, והצמחים יהיו מדושנים להפליא. כולם יצאו מרוצים. והרוכסן נפתח בשריקה, ואני מוציא מתוכו את האת, וחופר וחופר וחופר.
| |
להתעורר. מה השעה? מה העיר אותי? והצפצוף המחריד הזה נשמע בכל רחבי הדירה. החדר החשוך מוצף קלושות באור הירוק של הטלפון הסלולארי. מגשש, סומא בעלטה, אחר המכשיר, להשתיק את טרטורו האלקטרוני. פוקח עפעף, נים-לא-נים, ובוחן את צג הטלפון. שלוש שעות לאחר חצות, לא זכור לי שכוונתי את השעון לשעה הזו. מבט נוסף, ערני יותר, מגלה כי התקבלה הודעה חדשה. והעיניים מתרגלות לחשכה הזו, הצבועה בגווני בזיליקום אפלים. חיוג לתא ההודעות הקוליות. קול נשי, באותו מבטא שאין לטעות בו, מחליף את קולה של המזכירה האוטומטית ואומר, "עכשיו".
מדי ערב צריך שיקרה משהו.
להתלבש בחופזה, הבגדים כהים. אני כמו נוזל במורד גרם המדרגות, מנער שרידי עייפות אחרונים. דרך כיס המעיל חש במתכת הקרירה של הפגיון. הלילה יהיה המבחן. הרגליים כמו מוליכות מעצמן לאותה חנייה שכוחה בטבור העיר. הם כבר שם, תריסר מהם, במעגל. פס חיוור של אור מופק מפנס חלוש של מכונית. החיפושית של יוזף, ככל הנראה. צמד עטלפי פירות מעופף בין עצי הדקל האלה, שלעולם אינם נותנים צל. המעגל מתבונן בי. ככל שאני קרב, ניתן להבחין בשרטוט המורכב על האספלט, לרגלי המעגל. הפנטגרם המסורתי צויר, וסביבו אותיות לטיניות, עבריות, אחרות. לזווית העין נדמ שמשהו בוער באותיות אלו. במרכז מעגל לובשי השחורים עקוד חתול. כמה צפוי.
אנו לא הורגים לעתים מזומנות. זיכרון מילותיו של אלכס מהדהד באוזניי. למרות שאנו גילדה צמאת דם. למרות שזו משחק, אמר, אתה תמצא את עצמך עושה מעשים שלא העזת לעשות כבן תמותה, כאדם רגיל. המבחן השני יהיה לראות את הנכונות שלך לחצות את הגבולות המפרידים בין אחד מאיתנו, להמון הכבשים. ברגע שאתה תעבור את המבחן, אנחנו נהפוך אותך לאחד משלנו. לא תהא יותר כבש. לעולם.
המעגל עומד דומם. הנה לילית, אחוזה בזרועות יוזף. הנה אלכס. אני תוהה היכן סוניה, אך עלי להתרכז במשימה. הפגיון חורט בבשרי חריץ דק, דרכו קולח זרם זעיר של דם. אני מטיף את הארגמן לעבר חמש רוחות השמיים – גם אל זו שמקורה למטה. אצבעותיי לוטפות את החתול, מציירות פסים אדומים, צבעי מלחמה, תחת עיניו, על צווארו. הוא עוצם את עיניו, מגרגר בהנאה עת הוא נמשח לקורבן.
חתך אחד מדויק, הוא אמר עוד ביום האתמול. ותו לא. זה יהיה שקט, ובשאיפה, גם לא מלוכלך. היצור החי הכפות שנמשח בדמי מוסיף לגרגר עת ידיי עוזבות אותו. לטובת מה זה, למי זה יעזור. אבל קולות מעין אלו קל להשתיק – המעגל מוסיף ונועץ בי את עיניו. בוחן כל היסוס, כל תזוזה שאינה לפי הטקס. יוזף פורש מן המעגל, ומתרחק מספר צעדים. זה בסך הכול משחק, היא אמרה, בסך הכול משחק.
הפגיון מחליק על גרון החיה, היא נפטרת בלי קול.
עת ידי שוטפות בדמה, לובשי השחורים הולכים וסוגרים עליי, מדקלמים פסוקים בשפה עתיקה. יד מברכת נחה על כתפי. מישהו נושם על עורפי.
"ברוך הבא," לוחשת לילית באוזני. "אתה אחד משלנו".
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
