|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פרשנות אפשרית
| |
וכשהיא כבר לא לצידך, ודומה גם כי אף פעם לא הייתה, אתה חוזר לאותן הרחבות. אותם מרבדי פרקט אינסופיים שהכילו את עקבותיך. שכן חרבה ארצך, ועתה איש הישר בעיניו יעשה. עד מהרה אתה נזכר באותה המיומנות שנחה לה בפאתי הראש, באותה אקרובאטיקה של רגליים ומבט, שהמתינו בדריכות באחורי השוקיים. וסוליותיך משחזרות את אותם הצעדים בהם ריקדת בכל אותם אמשים רחוקים. וכל המכונה השבורה הזו, מכף רגל ועד ראש, בעיקר הראש, מוסיפה להזין עצמה באותו הנוזל. ובהדרגה לבהות בערגה על המחשופים המתוכננים היטב, על מכנסוני העור שנמצאים שם רק כי זה החוק, ועל גבעולי הקטיפה הענוגים של צוואר ועורף, הנעים גלים גלים סביב. ועם כל לגימה של משקה, יהא זה בירה,וויסקי,וודקה,אבסינת', פקעיות הטעם מוסיפות לערוג לטעמו של נוזל אחר. והחושים נדרכים מתמיד, והעיניים מוסיפות להקדיח מבטים לכל עבר ,להפשיט כל עורף עטור שיער חפוף היטב, ולדמיין את העור המתוח תחתיו.
ואז יד אוחזת ביד, ואחר כך במותן, ואז שוב ביד, גוררת אל מקום מסתור, הרחק מהרחבה, אל ספה שהוצבה שם בדיוק לצורך זה. מילות הברכה מוחלפות, כמו גם פרטים לא חיוניים כמו שם וגיל. אתה משקר ברעבתנות. והשפתיים נפגשות, ונודדות הרחק במורד הצוואר, מטה אל העורף, להשאיר שם את הסימנים שאין לטעות בהם. להרוות את אותו צמא שאין להרוות אותו. יש שאמרו, משביעו רעב.
| |
מה היא מגרשת אותי, לעזאזל. ברחוב, מחוץ לבוקלין, היה קר, וירד גשם, אז הרגשתי כמו שחקן. המוסיקה שבה ובוקעת מבפנים, רק הדים עמומים של באסים ומלודיות נושנות מצליחים לפכפך מבין הסדקים של הבניין הקמל. המדרכה ששקקה חיים ריקה עכשיו מאדם, כולם בתוך הבוקלין. ובראש מחשבה רודפת מחשבה, מנסה להבין מה אירע שם בפנים. למה לא הצלחתי להתווכח עם סוניה. קיבינימט, אפילו לא רציתי לריב איתה. כשהיא אמרה ללכת, אז הלכתי. האחיזה הזו שיש לה עליי. שובי לעפרך, לבל ייכשלו בך בני אדם. שוב, סיגריה נשלפת תיאטרלית, לכסות על המבוכה.
"אש?" מצית נפער מולי. ברק פלסטיק של תכלת. לילית כמעט ונסמכת עליי עת היא מפיחה להבה במצית, מקרבת אותו אל הסיגריה.
הריאות מתמלאות לאיטן באפור האפור הזה. להחזיק את העשן כמה שיותר בפנים. כך לא צריך לדבר. היא עושה זאת בשבילי, נוגעת בקצה אצבעותיה בזרועי.
"הכול בסדר?" שואלת ספק אומרת.
הגשם שוכך לכדי זרזיף. אני אומר בלבי ללכת, היא נאחזת בידי. תקשיב, זה לא אישי נגדך או משהו. אנחנו קבוצה מגובשת, יש לנו את ההרגלים שלנו, את השפה שלנו. אתה לא יכול להיכנס פנימה ומיד לצפות שנקבל אותך. זה תהליך. סוניה לא רצתה שתלך, גם אני לא. אבל יש חוקים, וככה זה.
על מה את מדברת? איזה ככה ואיזה זה? בסך הכול רציתי להעביר ערב עם סוניה והחברים שלה, להכיר אתכם קצת, וזהו.
אבל היא נבלעת במועדון, מנופפת לשלום, ואני מתפוגג לערפל בינות זוגות ההומואים שהולכים יד ביד ברחוב הרטוב.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
