|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כפה מערסלת את ספל הג'ין, היא אומרת, תירגע. אין כזה דבר ערפדים, זה הוכח מתמטית. נניח שישנו הערפד הראשון, האב הקדמון, מזרעו של האדם הראשון שהושחת. בלילה הראשון לקיומו, הוא יוצר עוד ערפד. בערב שלאחר מכן, כל אחד מהם יוצר ערפד נוסף. וכך אנחנו גדלים בטור גיאומטרי כמו גרגרי האורז שעל לוח השחמט. תנעץ סיכה באקראי בספר הטלפונים, ותפגע באחד מאיתנו. אתה מבין, לפי החוקיות הזו, כולנו בהכרח ערפדים, כי חודשיים לאחר יצירתו של הערפד הראשון, אמורים להלך על פני האדמה יותר ערפדים מאשר אי פעם יהיו בני אדם.
ואתה שותק, וחושב על רעב, וחושב על מוות, וחושב על כבשים וברירה טבעית, וברירה אל טבעית, כל הטיעונים ששיננו באוזנייך עת הצטרפת למסדר הזה. לוגמת מהג'ין, היא אומרת, תירגע. אין כזה דבר ערפדים, זה הוכח מתמטית. תירגע. בוא הנה, נשק אותי שוב. רוכן מטה אל המזרון, מסתכל עליה. מה קרה, הפסקנו לשחק?
| |
שיר אשיר לסוניה אשר מלכה על הארץ. שיר אשירה לעריצת חלומותיי, לעור של בהט. אעטוף אותה במילים, כי זה מה שנשאר בינינו. אלטף אותה במשפטים קצרים ומהודקים, אחליק על שערה ארוכות בפסקה מסורבלת. שיר אשירה לסוניה, לטרול שעל ההר הקירח למפלצת הקפואה שהלכה לבלי שוב, למעמסה מאוסה. שובי לעפרך, ואל יכשלו בך בני אדם. שיר אשירה לרתק של מכונת ירייה ארוכת רגליים, אמולל בלשוני כל זיכרון של פלחיה. אשורר לה בסכינים ארוכות, בקולמוס טבול בדם. בפגיון הנעוץ יפה יפה במרכז החזה הבוער. שיר אשיר לסוניה אשר מלכה על הארץ. ועתה ארצי חרבה, ואיש הישר בעיניו יעשה.
| |
יש להם איזשהו חוש דרמטי, אין ספק בכך. עת מתנתקות שפתינו זה מזו, אנו במרכזו של מעגל. מוקפים על ידי כל באי המועדון, המילייה המפוקפק של סוניה. דומה שהתקליטן גם הוא מעורה בסוד העניינים – המוסיקה גוועה. בחלל המועדון עומד שקט בלתי נסבל. רק התאורה מוסיפה להבהב בצבעי הורוד והצהוב והאדום והירוק, המטיילים על הרחבה באופן אקראי. הפנסים המסתובבים הם הדבר היחיד שעודנו מצוי בתנועה.
ליתר דיוק, אנו לא חסומים במעגל. הצורה הייתה יותר אליפטית, דמוית ביצה. בקודקודה הפחוס עומד גבר בעל חזות מרשימה, סנטר תקיף, פאות לחיו מאפירות, גבות עבותות. סוקר אותנו בשקט משך זמן ארוך. לילית לימינו, זרועו מלופפת סביב גווה. מדברת אל אוזנו.
סוניה אומרת משהו לעומתם, ספק ברוסית ספק גרמנית, ייתכן ושתי השפות שמשו לה בערבוביה – אינני מבין דבר בכל מקרה. חלופי הדברים הולכים ומתלהטים, מדי פעם עובר רחש של דיבור במעגל, אך קול הבאס של הגבר, אליו פונה סוניה כאל נסטור, כמו רוכב מעל הרחשים ונשמע חד וצלול בכל עת שהוא דובר. סוניה כמעט וצועקת, מרימה את קולה במידה כזו שהעור על צוואר הקטיפה שלה הולך ונמתח ודומה שיקרע בכל רגע.
היא משתתקת וחותכת את מבטי במבטה.
"אתה צריך ללכת," היא מסננת, והמבטא שלה כבד מתמיד.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
