|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לפחות נשמור על אחדות הזמן והמקום. הזמן הוא שעת צהריים מאוחרת. בחוץ השמש צובעת את הכול בגוונים של כחול. לא הרחק, שועטים הילדים צבועי הבלוריות ברחבי מתחם שנקין. המקום הוא אחד מאותם בנינים ישנים הבזוקים ברחבי העיר. מבנה נטוש, מעוטר בכתובות גרפיטי עדכניות יותר ופחות, אחת מהן מכריזה כי ארור האיש שמוכר ספרי תורה. חלק מפתחי הבניין נאטמו בחומת לבני בטון, אחרים ברשתות מתכת. הגישה לחדר המדרגות נוחה דווקא. אחד החדרים טרם נסגר, או נשכח פתוח בכוונה תחילה.
למרות אור השמש שחונק את הרחוב, החדר הרחב חשוך. התאורה היחידה היא ריצוד מסך מחשב נייד, עליו נכתב דו"ח זה. על צג המחשב ישנו חלון לתוכו נדחסות מילים אלה. מאחוריו, מסתתרת הכותרת הראשית של העיתון. מילים מבולבלות על מתיחות ביטחונית או קואליציונית, ייתכן ואני טועה. מילא, בעידן האינטרנט אייטמים של 'תיקון טעות' התיישנו. העיתון האלקטרוני יכול בכל רגע לתקן את השגיאות שנפלו בכתבותיו באופן מקוון. אתה לא מספיק למצמץ, ואין שגיאות כתיב. הניסוח נעשה נהיר יותר. המילים מלוטשות בהרבה. התמונה מתחלפת. אפשר לשנות ככה את ההיסטוריה. היה מקרה של האקר ששתל ידיעה מפוברקת על רצח באחד מהעיתונים היומיים הגדולים שברשת. היום וכל האתמולים מרותכים לכדי חיה פצועה אחת, הנובחת כל הזמן.
יוזף נכנס. בית המדרש בטווח יריקה מכאן. זה נבדק. הוא בוהה בצג מרחוק, במעין יראת כבוד אותה שומרים האנשים למומחים - אותה יראת כבוד בה הסב מתאר לשארית חבריו את נכד הספציאליסט של הקומפיוטר – איש בקרבם אינו יודע ולו להדליק מחשב. קשה לנו לעקוב אחרי הטכנולוגיה הזו, אמר פעם אלכס, אנחנו רגילים לקצב התפתחות הרבה יותר איטי. פעם בחמישים שנה מישהו ממציא קטר, ועכשיו, כל חודש יש איזשהו שבב חדש. כל יום צצה איזושהי רשת חברתית חדשה. מה נעשה עם כל הדיסקטים האלה?
הבאתי לך משהו למזכרת, אומר יוזף, ומניח שקית סופרמרקט שקופה ודביקה. בתוכה הוטמן ראשו של החתול מליל אמש. הייתה שם גם פחית בירה פושרת, אבל הרקב והדם של החתול כבר לכלכו אותה.
| |
"כבר דיברת עם אלכס?" הוא מישיר מבט.
הוא הראשון שהלכתי אליו.
"אז אתה כבר יודע," הוא אומר ומסיר את הכיפה, לא כדי לנגב את הזיעה מהמצח. הוא אף פעם לא הזיע.
מה אני אמור לדעת?
"אתה יודע." הוא שב ומשתתק.
אלכס לא אמר לי שום דבר. וגם לילית לא אמרה דבר שיכול ולו ברמז להסביר לי למה לא לפנות למשטרה, או לספק השערה כלשהי לגבי מי עומד מאחורי זה. אתה השלישי שהיה שם, לפחות לפי מה שאלכס מספר. לילית לא הזכירה אותך בכלל.
"אתה מקבל את הכול בשלוות נפש, כאילו זה לא מפתיע אותך ולו רק במקצת."
על מה אתה מדבר, לעזאזל?
"תסתכל על היום-יומיים האחרונים, אתה כבר עמוק בתוך המשחק. שתקת כשהקרבת את החתול, שתקת כשגילית את הגופה, שתקת שכשהעלמת את הגופה, שתקת כשחיפשת תשובות אצל אלכס, שתקת כשהיית בין הרגליים של לילית. אתה תמשיך לשתוק. חשבת לרגע מה אתה עושה, ניסית לשחזר את מהלך עשרים וארבע השעות האחרונות? אני בספק. אם אתה מחפש תשובות, לא תמצא אותן אצלנו, ולא כי יש לנו משהו נגדך, חלילה. אנחנו לא יודעים אותן."
מה זאת אומרת, לא יודעים אותן? אתם מצאתם את הגופה.
"לא את כל הגופה."
| |
"אל תסתכל עליי ככה, הדברים הם טיפה שונים ממה שאתה חושב, שלשום, מיד אחרי שנכנסת למשחק וכל הטקסים הפורמאליים נגמרו, אני יוזף ולילית קפצנו לבקר את סוניה. קצת מוזר, בכל זאת, שהיא לא נכחה בקבלה שלך, על אף ולמרות הכול.
"נכנסנו אליה, היה חשוך, האור היחיד היה של מערכת הסטריאו, ירוק חלש כזה של תאורת המסך. תצוגה של השיר שמתנגן. (דווקא בחירה טובה היא עשתה, הרבה אקורדים, מעט גיטרה.) לילית הדליקה את האור, וככה מצאנו אותה, עם הסרט האדום והראש הערוף."
הוא חוזר לרשום בעיפרון הפחם שלו על בלוק הציור הגדול.
...ומה עם משטרה? אני שואל.
"אנחנו לא מערבים אותם בסכסוכים פנימיים," עונה אלכס. "אתה באמת צריך שהמשטרה תגלה מי ומה אנחנו?"
סכסוך פנימי, אתה בטוח?
"כן," מישיר מבט אלי. "מה אתה חושב?"
משפיל עיניים אל בלוק הציור. אלכס הצליח לרשום בפירוט רב את תווי הפנים שלי, ולתפוס את המבט המופתע.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
