|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"...אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואמרים תודה"
אלכס נזכר, עיניו היפות מצטעפות, בימים הנשכחים של הטרור הסטליניסטי. תמיד קל היה להיות בעמדות הכוח. גם בימים של תמורות, בהם לא ידעת אפילו ממי לפחד, אם היו מחסלים אותך בירייה, היית קם למחרת וחוזר לעבודה, כאילו לא נשתנה דבר. אי הודאות השתוללה ברמה כזו שלא תאמן. אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואומרים תודה, כי שאר המצרכים אזלו. ואנחנו, הוא מפטיר גיחוך מתודי, אנחנו רגילים לאווירה שבה כל אחד חשוד כמודיע.
בגרמניה של אותם זמנים, זה לא עבד כל כך טוב. הענף היהודי של המסדר כמעט ונכרת כליל, שלא לדבר על הנציגים שלנו ממזרח אירופה כעבור כמה שנים. השלוחה הטבטונית ניסתה להצטרף למנגנוני המפלגה, אך באיחור ניכר. ליל הסכינים הארוכות היה למעשה ליל היתדות הארוכים. הימלר היה בעל אמונות תפלות, ובמקרה זה לא טעה. ההיסטוריה מציגה אותו אמנם כמי שניסה למנוע את החיסולים, אך הוא נמלך בדעתו אחרי שלא צירפנו אותו למסדר.
אלכס משתתק, כנראה בולש במבטו אחרי הכוסית, אותה הותיר בהיסח הדעת על אחד המדפים המאובקים. עכשיו להשתלב במוקדי הכוח זה לא קל כמו פעם – אנחנו מיומנים בזיוף תעודות עשויות קלף, חותמות, שעווה, אפילו למדנו לצפות את המסמכים בניילון – הדרכון הישראלי הוא מסמך כל כך קל לשכפול – אבל הרישום הממוחשב הזה בכל פינה... זה עושה לנו בעיות מסוג שלא הכרנו בעבר.
| |
לפחות נשמור על אחדות הזמן והמקום. הזמן הוא שעת צהריים מאוחרת. בחוץ השמש צובעת את הכול בגוונים של כחול. לא הרחק, שועטים הילדים צבועי הבלוריות ברחבי מתחם שנקין. המקום הוא אחד מאותם בנינים ישנים הבזוקים ברחבי העיר. מבנה נטוש, מעוטר בכתובות גרפיטי עדכניות יותר ופחות, אחת מהן מכריזה כי ארור האיש שמוכר ספרי תורה. חלק מפתחי הבניין נאטמו בחומת לבני בטון, אחרים ברשתות מתכת. הגישה לחדר המדרגות נוחה דווקא. אחד החדרים טרם נסגר, או נשכח פתוח בכוונה תחילה.
למרות אור השמש שחונק את הרחוב, החדר הרחב חשוך. התאורה היחידה היא ריצוד מסך מחשב נייד, עליו נכתב דו"ח זה. על צג המחשב ישנו חלון לתוכו נדחסות מילים אלה. מאחוריו, מסתתרת הכותרת הראשית של העיתון. מילים מבולבלות על מתיחות ביטחונית או קואליציונית, ייתכן ואני טועה. מילא, בעידן האינטרנט אייטמים של 'תיקון טעות' התיישנו. העיתון האלקטרוני יכול בכל רגע לתקן את השגיאות שנפלו בכתבותיו באופן מקוון. אתה לא מספיק למצמץ, ואין שגיאות כתיב. הניסוח נעשה נהיר יותר. המילים מלוטשות בהרבה. התמונה מתחלפת. אפשר לשנות ככה את ההיסטוריה. היה מקרה של האקר ששתל ידיעה מפוברקת על רצח באחד מהעיתונים היומיים הגדולים שברשת. היום וכל האתמולים מרותכים לכדי חיה פצועה אחת, הנובחת כל הזמן.
יוזף נכנס. בית המדרש בטווח יריקה מכאן. זה נבדק. הוא בוהה בצג מרחוק, במעין יראת כבוד אותה שומרים האנשים למומחים - אותה יראת כבוד בה הסב מתאר לשארית חבריו את נכד הספציאליסט של הקומפיוטר – איש בקרבם אינו יודע ולו להדליק מחשב. קשה לנו לעקוב אחרי הטכנולוגיה הזו, אמר פעם אלכס, אנחנו רגילים לקצב התפתחות הרבה יותר איטי. פעם בחמישים שנה מישהו ממציא קטר, ועכשיו, כל חודש יש איזשהו שבב חדש. כל יום צצה איזושהי רשת חברתית חדשה. מה נעשה עם כל הדיסקטים האלה?
הבאתי לך משהו למזכרת, אומר יוזף, ומניח שקית סופרמרקט שקופה ודביקה. בתוכה הוטמן ראשו של החתול מליל אמש. הייתה שם גם פחית בירה פושרת, אבל הרקב והדם של החתול כבר לכלכו אותה.
| |
הדירה של ארקדי, חבויה בנבכי תפאורת קרטון של באוהאוס, היא מבוך של כבלים, פיסות פלסטיק מנוקדות בסיליקון, ברגים תועים שנתפזרו סביב ומסכים ערוכים בקומות. הקירות עירומים מתמונות, החדרים ריקים מריהוט, פרט לשכבות ארכיאולוגיות מאובקות של טכנולוגיית מחשוב משני העשורים האחרונים. בעודי פותח את הדלת, חתול חשדן קידם את פניי ונבלע בחשכת חדר המדרגות שנתגלה לו לפתע. התאורה היחידה, בגווני ורוד, היא זו המרצדת מעל מן המסכים: תצוגה בלתי נגמרת של גופות אנושיים. לבד, בזוגות, בשלשות, המנסים לתפוס באקרובאטיקה בלתי אפשרית עוד רגע אחד רוטט.
המקום כולו אפוף בריח עבש של מין ישן ופחי אשפה בלתי מרוקנים. נוסף לו ניחוח חריף, שאיני מזהה. ארקדי היה בן טיפוחיו של אלכס. די צעיר במסדר. גויס בשנות השמונים, ללא ספק. צלילים מסונתזים של מוסיקה מאותו עשור איששו את ההשערה. צווחות רפאים של מודמים השורקים את שירתם אל האינטרנט מתבלות את השאון השליו.
אלכס תמיד היה בחור חריף, מצויד בראיית נולד מסוימת. אנחנו צריכים בינינו מי שיודע כיצד לאלף את הברייה הזו, אמר בשעתו. מישהו שידע לרתום את מכונות החשיבה האלו לצרכים שלנו. אינני מבין בפוליטיקה של הזקנים, אך דומה שאלכס נתקל בהתנגדות מפתיעה בשמרנותה, שהרי ערפדים הם שבט סתגלן. אולי היו כאן מאבקי כוח גדולים. הוא פעל על דעת עצמו. ארקדי היה צאצא בלתי חוקי שלו, מי שנטבל לערפד כמעט מבלי ידיעת האחרים. לכל היותר, ללא אישורם. ככל שהוספתי להכיר את הברנש, היטבתי להבין מדוע.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
