פוס משחק
והרציונל אומר: שובי לעפרך, לבל יכשלו בך בני אדם. |
| 11/2007
כשהן לא יודעות לחתוך.
ועתה אנחנו אוכלים. דומה שזה היה מהלך מתוזמן היטב. אני מטושטש בפחמימות. סוניה לא נגעה בצלחת שלה. העיניים הגדולות והעצובות האלה מסתכלות עליי, ואני נסוג במבט מטה אל ברק הסכין והמזלג. קדרה של פסטה.
אני לא מטושטש. אני אוכל, ויודע שזו הארוחה האחרונה. מערכות יחסים מעטות מסתיימות בפיצוץ פתאומי. ישנה תקופת דעיכה של שבוע לפחות בטרם הקלפים מונחים על השולחן. ואנחנו, אנחנו גם ככה רבנו הרבה.
ואולי בכל זאת, היא אומרת.
לא, את נעלמת לי כל הזמן. מקבלת פקודות בפלאפון באמצע הלילה, מי נותן לך אותם בכלל? האיש הזה מהבוקלין, הנסטור הזה, זה שהעיף אותי משם? לתוך זה את רוצה להכניס אותי?
זה בכלל לא ככה, היא אומרת בשקט. אולי היא צודקת, העווית הזאת שעוברת בפניה, כמו מנסה לחפות בכוח על דמעות שיתפרצו כשכל זה יהיה במרחק שעה מעכשיו. היא תשמע בדירתה את השיר שהיא אוהבת. הרבה אקורדים, מעט גיטרה. העווית הזאת, מדקרת את הלב. כמעט ומשלחת אותי להיכנע, להסכים וליפול לתוך המשחק המעוות הזה שלהם, לתוך האינטריגות המתמשכות בין שבטים פיקטיביים, לתוך טקסים ומוסיקה של דם. היא נתנה לי שבועיים לחשוב על זה, מתוכם שבוע של מריבות בלתי פוסקות. היו הפוגות, ובהן תשמיש הבשרים היה נואש מאי פעם. כי שנינו ידענו.
אני לא יכול, אני אומר לה, זה מטורף. זה עולם אחר. אני לא מסוגל להתחבר לזה.
ככה אומרים אלו שנכנסים לזה הכי חזק, היא מחרישה.
החשבון הגיע, נפרדים בחיבוק. שריטה אחרונה על הגב. דמעה אחרונה מרטיבה את הכתף.
רוקנו את הכוסית הזו, כי היא דמי.
אני שונא אותן כשהן לא יודעות לחתוך.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
