פוס משחק
והרציונל אומר: שובי לעפרך, לבל יכשלו בך בני אדם. |
| 10/2007
"...אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואמרים תודה"
אלכס נזכר, עיניו היפות מצטעפות, בימים הנשכחים של הטרור הסטליניסטי. תמיד קל היה להיות בעמדות הכוח. גם בימים של תמורות, בהם לא ידעת אפילו ממי לפחד, אם היו מחסלים אותך בירייה, היית קם למחרת וחוזר לעבודה, כאילו לא נשתנה דבר. אי הודאות השתוללה ברמה כזו שלא תאמן. אנשים היו אוכלים דיסוננסים קוגניטיביים לארוחת בוקר ואומרים תודה, כי שאר המצרכים אזלו. ואנחנו, הוא מפטיר גיחוך מתודי, אנחנו רגילים לאווירה שבה כל אחד חשוד כמודיע.
בגרמניה של אותם זמנים, זה לא עבד כל כך טוב. הענף היהודי של המסדר כמעט ונכרת כליל, שלא לדבר על הנציגים שלנו ממזרח אירופה כעבור כמה שנים. השלוחה הטבטונית ניסתה להצטרף למנגנוני המפלגה, אך באיחור ניכר. ליל הסכינים הארוכות היה למעשה ליל היתדות הארוכים. הימלר היה בעל אמונות תפלות, ובמקרה זה לא טעה. ההיסטוריה מציגה אותו אמנם כמי שניסה למנוע את החיסולים, אך הוא נמלך בדעתו אחרי שלא צירפנו אותו למסדר.
אלכס משתתק, כנראה בולש במבטו אחרי הכוסית, אותה הותיר בהיסח הדעת על אחד המדפים המאובקים. עכשיו להשתלב במוקדי הכוח זה לא קל כמו פעם – אנחנו מיומנים בזיוף תעודות עשויות קלף, חותמות, שעווה, אפילו למדנו לצפות את המסמכים בניילון – הדרכון הישראלי הוא מסמך כל כך קל לשכפול – אבל הרישום הממוחשב הזה בכל פינה... זה עושה לנו בעיות מסוג שלא הכרנו בעבר.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
