פוס משחק
והרציונל אומר: שובי לעפרך, לבל יכשלו בך בני אדם. |
| 7/2007
יד כבדה, ספק תומכת ספק נתמכת, נוחתת על הכתף שלי. צביקה נכנס לכוך הקטן שלי לקראת סופה של המשמרת. הזיעה שעל מצחו בורקת תחת הפלואורסנט.
"תשמע," הוא אומר," זה כבר כמה ימים שאתה מאחר למשמרות, או נעלם באמצע. קרה לך משהו? הכול בסדר? זה חשוב לי לדעת את זה. "
צביקה היה מ"פ בלבנון, או בשטחים, או גם וגם. לא יחידה מבוחרת, הוא היה מתנצל, אבל תמיד עזרנו אחד לשני. זה חשוב שחייל ידע שהמפקד הוא מישהו שהוא יכול לפנות אליו עם בעיות אישיות, וזו תפיסה שלקחתי איתי לאזרחות. אתה יודע, אני לא רק המנהל שלך, לא רק הבוס שיושב במשרד ורחוק מכולם. אני האבא והאימא שלך.
"תראה, אם אתה לא רוצה לדבר על זה, זה בסדר. רק תתאפס על עצמך, ותתחיל להגיע בזמן לעבודה. תסתכל על זה בתור עצה ידידותית."
רציתי לענות לו, להסביר לו קצת. קצת קשה להבהיר את התמונה הגדולה למי שאינו מעורה בפרטים הקטנים. קשה להבהיר לזר כמעט ומוחלט את העולם שנשאבת לתוכו, בעיקר כאשר אתה יודע שאם רק תפתח את הפה, כל הדם שבתוכו יטפטף על המקלדת.
אז הנהנתי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
