פוס משחק
והרציונל אומר: שובי לעפרך, לבל יכשלו בך בני אדם. |
| 7/2007
כבר שבוע שהם לא מבקרים, אף לא אחד מהם. הרעב לא שכך, אך דבר מה אחר תפס את מקומו. רגישות. המזרן הוא תבל ומלואה, ואני איני אלא אסדה שברירית המיטלטלת בין הגלים של קפלי הסדין. ושוב להתכווץ, והפעם להצטמצם לכדי קליפת אגוז סדוקה, המשייטת לה על אגני מים אדירים. די בטיפה מים כבדה אחת שניתזת עליה על מנת לשקוע שוב במצולות.
אך המבט נותר נעול בתקרה, מרוכז בסדק זעיר ובלתי נראה. כל הסטה זעירה הצידה של גלגל העין, אל עבר חזיונות מורכבים יותר מהלבן הסדוק הזה, גוררת אחריה כאב.
רק כאשר מתקלקל לו לאדם אבר מבשרו, הוא נעשה שם לב לקיומו. המכונה הרוחשת המזמזת בראשי, ספוג מלא רעל, מכריזה על נוכחותה כל הזמן. מבעד לחלון, ניסור צפצופי הציפורים. רעש מסמא. שקט מחריש קודח דרך קירות. נדרש מאמץ אדירים כדי להניף את הכרית וללפף אותה סביב הראש. תקווה קלושה לעמעם את השאון של הרחוב המתעורר מבחוץ. להתבוסס בעלטה הברוכה שהיא מביאה על העיניים.
בראש מתנגנת המוסיקה של נוזלי הגוף, החומרים מתחלפים ברעש. הויסות החורק הסרוטונין, הדופאמין והנוראפיפרין, שילוש קדוש של פרמקולוגיית רגש, כך מספרים. נדמה כי כל אותם אפוסטולים כימיים עורכים מרוץ בין הסינפסות שלי, כדי לראות מי מנצח. עם חוקים ועם מצוות, בלי חרטות ובלי ביטולים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
