| 12/2006
להתעורר. מה השעה? מה העיר אותי? והצפצוף המחריד הזה נשמע בכל רחבי הדירה. החדר החשוך מוצף קלושות באור הירוק של הטלפון הסלולארי. מגשש, סומא בעלטה, אחר המכשיר, להשתיק את טרטורו האלקטרוני. פוקח עפעף, נים-לא-נים, ובוחן את צג הטלפון. שלוש שעות לאחר חצות, לא זכור לי שכוונתי את השעון לשעה הזו. מבט נוסף, ערני יותר, מגלה כי התקבלה הודעה חדשה. והעיניים מתרגלות לחשכה הזו, הצבועה בגווני בזיליקום אפלים. חיוג לתא ההודעות הקוליות. קול נשי, באותו מבטא שאין לטעות בו, מחליף את קולה של המזכירה האוטומטית ואומר, "עכשיו".
מדי ערב צריך שיקרה משהו.
להתלבש בחופזה, הבגדים כהים. אני כמו נוזל במורד גרם המדרגות, מנער שרידי עייפות אחרונים. דרך כיס המעיל חש במתכת הקרירה של הפגיון. הלילה יהיה המבחן. הרגליים כמו מוליכות מעצמן לאותה חנייה שכוחה בטבור העיר. הם כבר שם, תריסר מהם, במעגל. פס חיוור של אור מופק מפנס חלוש של מכונית. החיפושית של יוזף, ככל הנראה. צמד עטלפי פירות מעופף בין עצי הדקל האלה, שלעולם אינם נותנים צל. המעגל מתבונן בי. ככל שאני קרב, ניתן להבחין בשרטוט המורכב על האספלט, לרגלי המעגל. הפנטגרם המסורתי צויר, וסביבו אותיות לטיניות, עבריות, אחרות. לזווית העין נדמ שמשהו בוער באותיות אלו. במרכז מעגל לובשי השחורים עקוד חתול. כמה צפוי.
אנו לא הורגים לעתים מזומנות. זיכרון מילותיו של אלכס מהדהד באוזניי. למרות שאנו גילדה צמאת דם. למרות שזו משחק, אמר, אתה תמצא את עצמך עושה מעשים שלא העזת לעשות כבן תמותה, כאדם רגיל. המבחן השני יהיה לראות את הנכונות שלך לחצות את הגבולות המפרידים בין אחד מאיתנו, להמון הכבשים. ברגע שאתה תעבור את המבחן, אנחנו נהפוך אותך לאחד משלנו. לא תהא יותר כבש. לעולם.
המעגל עומד דומם. הנה לילית, אחוזה בזרועות יוזף. הנה אלכס. אני תוהה היכן סוניה, אך עלי להתרכז במשימה. הפגיון חורט בבשרי חריץ דק, דרכו קולח זרם זעיר של דם. אני מטיף את הארגמן לעבר חמש רוחות השמיים – גם אל זו שמקורה למטה. אצבעותיי לוטפות את החתול, מציירות פסים אדומים, צבעי מלחמה, תחת עיניו, על צווארו. הוא עוצם את עיניו, מגרגר בהנאה עת הוא נמשח לקורבן.
חתך אחד מדויק, הוא אמר עוד ביום האתמול. ותו לא. זה יהיה שקט, ובשאיפה, גם לא מלוכלך. היצור החי הכפות שנמשח בדמי מוסיף לגרגר עת ידיי עוזבות אותו. לטובת מה זה, למי זה יעזור. אבל קולות מעין אלו קל להשתיק – המעגל מוסיף ונועץ בי את עיניו. בוחן כל היסוס, כל תזוזה שאינה לפי הטקס. יוזף פורש מן המעגל, ומתרחק מספר צעדים. זה בסך הכול משחק, היא אמרה, בסך הכול משחק.
הפגיון מחליק על גרון החיה, היא נפטרת בלי קול.
עת ידי שוטפות בדמה, לובשי השחורים הולכים וסוגרים עליי, מדקלמים פסוקים בשפה עתיקה. יד מברכת נחה על כתפי. מישהו נושם על עורפי.
"ברוך הבא," לוחשת לילית באוזני. "אתה אחד משלנו".
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
