פוס משחק
והרציונל אומר: שובי לעפרך, לבל יכשלו בך בני אדם. |
| 11/2006
יש להם איזשהו חוש דרמטי, אין ספק בכך. עת מתנתקות שפתינו זה מזו, אנו במרכזו של מעגל. מוקפים על ידי כל באי המועדון, המילייה המפוקפק של סוניה. דומה שהתקליטן גם הוא מעורה בסוד העניינים – המוסיקה גוועה. בחלל המועדון עומד שקט בלתי נסבל. רק התאורה מוסיפה להבהב בצבעי הורוד והצהוב והאדום והירוק, המטיילים על הרחבה באופן אקראי. הפנסים המסתובבים הם הדבר היחיד שעודנו מצוי בתנועה.
ליתר דיוק, אנו לא חסומים במעגל. הצורה הייתה יותר אליפטית, דמוית ביצה. בקודקודה הפחוס עומד גבר בעל חזות מרשימה, סנטר תקיף, פאות לחיו מאפירות, גבות עבותות. סוקר אותנו בשקט משך זמן ארוך. לילית לימינו, זרועו מלופפת סביב גווה. מדברת אל אוזנו.
סוניה אומרת משהו לעומתם, ספק ברוסית ספק גרמנית, ייתכן ושתי השפות שמשו לה בערבוביה – אינני מבין דבר בכל מקרה. חלופי הדברים הולכים ומתלהטים, מדי פעם עובר רחש של דיבור במעגל, אך קול הבאס של הגבר, אליו פונה סוניה כאל נסטור, כמו רוכב מעל הרחשים ונשמע חד וצלול בכל עת שהוא דובר. סוניה כמעט וצועקת, מרימה את קולה במידה כזו שהעור על צוואר הקטיפה שלה הולך ונמתח ודומה שיקרע בכל רגע.
היא משתתקת וחותכת את מבטי במבטה.
"אתה צריך ללכת," היא מסננת, והמבטא שלה כבד מתמיד.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
