פוס משחק
והרציונל אומר: שובי לעפרך, לבל יכשלו בך בני אדם. |
| 11/2006
וליד יוסף, שעונה על כתפו, היא ניצבת, תמירה ושחורת שער.
בראותה אותנו מתקרבים, היא מנתקת עצמה מיוזף, חשה אל סוניה, ומחקבת אותה. צוק צוק. דומה היה כי יכלה לכרוך את צווארה הארוך סביב זה של סוניה. מהזווית בה אני נמצא, אין ביכולתי להבחין באם היא לוחשת לה דבר מה על האוזן, או משלחת בה את לשונה.
ברגעים כאלו של מבוכה מוטב להסתיר את הבעת הפנים באמצעות לגימה מכוסית או פחית. מאחר שאין כאלו בנמצא, אני מוציא סיגריה מהכיס, תר אחרי מצית ביד השנייה.
"אש?" מצית בוער נתחב אל מול פני, מבטי לכוד בתכלת המבהיקה של עיניה. דומה כי איזשהו ברק מרושע מנצנץ שם, אך המבט ניתק בטרם עמדתי על כך.
"תכיר," אומרת סוניה, באותה נעימה עליזה בה הכירה לי קודם לכן את יוזף ואלכס. "זאת לילית."
יד חיוורת מושטת אלי. לחיצה. נעימאוד. אז אתה הבחור החדש של סוניה. שמענו הרבה. זה אלכס, לחיצה, וזה יוזף. יוסף. לחיצה נוספת. שנכנס פנימה? כולם כבר נכנסו. ובפנים הכול כרגיל, האורות והמוסיקה והאלכוהול. אנחנו שם במעגל, רוקדים. האורות נכבים ומתפרצים שוב. המעגל גדל ומצטמק לפרקים, עת הרוקדים פורשים אל השירותים או אל כוס המשקה, לבד ובזוגות. עת הבודדים נסמכים אל הבאר והמשקאות ניגרים וזורמים ומחליקים על הגרונות, עלשונות, על הרצפה. עת המוסיקה מדהירה את הדם ופרק היד נמס על הלחי. עת היא אוחזת את הצוואר, מקרבת ראש אל ראש, נפקחת אחת העיניים העצומות למחצה ורואה: למעט שנינו, כולם עומדים במקום.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
