פוס משחק
והרציונל אומר: שובי לעפרך, לבל יכשלו בך בני אדם. |
| 11/2006
"תכיר," היא אומרת. "אלה החברים שלי".
די קריר בחוץ, שעת ערב מוקדמת של ירח צהוב. הבוֹקלִין הוא דאנס בר טיפוסי, אי שם ליד מפגש הגבולות של אלנבי, קינג ג'ורג' ושנקין. בימי רביעי צובאים על המקום חלקים נרחבים מאיזושהיא סצנה. אלטרנטיב. גות'.אלקטרושיק.בלאקמשהו.מעודי לא הייתי חזק בדקויות תת-ז'אנריות מעין אלה. אם כך ואם כך, כולם כאן שומעים את אותה המוסיקה. שירים קודרים של העשור הקודם, או זה שלפניו. מוסיקה מאותו הסוג שאף אחד לא מכיר פרט לקבוצה מוערכת בעיני עצמה של יודעי ח"ן. מזמורים חרוכים מהפינות הנידחות באירופה. כולם כאן לבושים בשחור, אדומי עיניים. כולם כאן דוברים לשונות מזרח אירופאיות מתובלות בשפת קודש. כולם כאן מכירים את כולם, כמו היו שבט זעיר ונרדף.
סוניה מעורה בסצנה. זה כבר כמה זמן שאנחנו יוצאים – הייתי אומר שאנחנו ביחד, הייתי מתמלא אומץ מוזר ואומר שאנחנו חברים, במובן המקובל. אבל משהו מוזר בקשר הזה. איכשהו לא מיסדנו אותו בדרכים המקובלות, והיא – היא עצמאית וחזקה מכדי שאהיה בטוח ביציבות של הביחד הזה. כמה זמן אנחנו בקשר? שלושה שבועות? רק עכשיו הגיע ה"תכיר-את-החברים-שלי".
וברוך השם, יש לה הרבה כאלה.
הם עומדים בקבוצות קטנות, מול הכניסה אל תוך הבוקלין. הרוח נושאת שברי מלמולים מתוך דיוניהם החרישיים. ריח קלוש וזר מתערבל עם האוויר. למסתכל מהצד, הכול נראה קפוא, כמו הם עומדים שם במקומם לנצח. אך זו זירה דינאמית, בצעדים קלילים וקטנים הקבוצות הללו מתפרקות ומתכנסות מחדש,בהרכבים שונים. כמה אנשים יש כאן? אני מנסה להיזכר במעט שלמדנו אודות קומבינטוריקה.
סוניה מתקדמת אל הכוורת הרוחשת הזו, ואני נשאב, זרוע משולבת בזרוע, נגרר אחריה. לחשי השיחות גוועים עם כל צעד שלנו. מבטים חורשי רע, כמו מצביעים על פרסונה נון גראטה. שמות רבים נדחקים אל תוך אוזני, פרצופים רבים מתווים עצמם עלי רשתית. הכול ישכח במהרה, אני מניח. סביר שעם הלגימה הראשונה של אלכוהול.
אנחנו נעצרים על ספה של קבוצה קטנה. כולם כאן בני בלי גיל, חולקים את אותו עשור בו ניתן להתבלבל ולקרוא לו לאדם 'גבר', 'ילד',ו'נער' באבחת לשון אחת. גם כאן נקטעת השיחה בחדות, עיניים מורמות אל כיווני, אישונים מהודקים אל גבות. סוניה מחווה אל שלוש הנפשות הללו.
"תכיר," היא אומרת. "אלה החברים שלי".
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
