כ"כ נמאס שאתם תמיד מנסים לנתח את המחשבות שלי!
אתם אפילו לא מכירים אותי..
לא את וגם לא אתה... אף אחד מכם לא מכיר אותי.
גם זה שיודע עליי הכי הרבה דברים בעצם לא מכיר אותי כי יש הרבה דברים שאני פשוט שומרת לעצמי.
אז תפסיקו לעשות כאילו אתם מבינים בכלל על מה אני מדברת.
דיי נמאסתם!
מה שאני עושה או כותבת זה עניין שלי ורק שלי.
הגיע הזמן שתפנימו את זה.
כי לי כבר אין כוח.
ואתה? נגעל ממני? יופי!
כבר מזמן לא איכפת לי ממה שאתה חושב.

And you can't stop me from falling apart
Cause my self-destruction is all your fault

How could you, how could you, how could you hate me?
When all I ever wanted to be was you?
How could you, how could you, how could you love me?
When all you ever gave me were open wounds?

Tell me why you broke me down and betrayed my trust in you
I'm not giving up, giving in when will this war end?
When will it end??

Skillet - Open Wounds

שילכו כולם קיבינימאט!

היא פשוט יושבת שם, בחדר בבית הכלא הזה שהיא סגרה את עצמה בתוכו. יושבת בלי לעשות כלום, רק בוהה בחלל. מידי פעם יוצאים מהפה שלה כמה משפטים לא קשורים אחד לשני בסגנון של "אני אשרוד..." ואז היא מתחילה לדמות את עצמה לדמות בספר אהוב, הדמות יושבת שנים בכלא, מחכה שהאדון שלה ישחרר אותה סוף סוף, שומרת נאמנות רק לו. כך גם היא רק שהיא נאמנה לעקרונות שלה. אחר כך היא ממלמלת כמה מילים על זה שיש לה סיבה אחת לחיות: החברים שלה. החברים שכל כך תומכים בה. היא משכנעת את עצמה לחשוב על זה בלי הפסקה, כי אם לא- היא תיפול. בפעם הראשונה בכל השלוש שנים האחרונות היא באמת לא רוצה שזה יסתיים, היא רוצה להמשיך. לא משנה כמה העלבות היא סופגת מהם בגלל מה מי שהיא, היא לא תפיל אפילו לא דימעה אחת. טוב היא כן בוכה, אבל רק בלילות, כדי שהם לא יראו את חולשתה. אמא שלה באה ומתחילה לספר לה, כמה שהיא רצתה אותה, איך היא רצתה אותה, איך היא חשבה שהיא תיהיה... והיא ההפך הגמור מהבת המושלמת שאמא שלה רצתה כל כך. והיא? היא כל כך מצטערת שהיא לא יכולה להיות אותה אחת שאמא שלה רוצה שתיהיה, אבל היא לא יכולה לעשות עם זה כלום.

יצא נחמד, אם נתחשב בעובדה שזה עוצב בפאוורפויינט וצייר

^^