לבד בחשכה,
מורגן הקטנה יושבת ובוכה.
בודדה היא בעולם כה אכזר,
קודר וקר.

כל יום היא מתעוררת לתוך מופע איימים,
סיוט בשם 'מציאות', מלא בהשפלה ואיומים.
היא כל כך רוצה להסתתר, לברוח.
אולי היא הייתה עוזבת, אם היה בה את הכוח.

במורד עורה החיוור יורד שביל של דמעות.
הוא צועק לה שנמאס לו ושתפסיק כבר לבכות.
אך מורגן הקטנה לא שמעה בקולו,
ובכלל לכל המצב הזה היא הגיעה בגללו.

עוד סטירה ועוד מכה,
שוב ידו נוחתת עליה בחוזקה.
בגדיה המטונפים מגואלים כעת בדם.
לבדה היא נשארה, ללא כל נפש אדם.

והינה הוא שוב חוזר.
שוב מכאיב, לא מרחם ולא מוותר.
מנחית עליה את המכה האחרונה,
והיא צופה בו מלמעלה, הנשמה של מורגן הקטנה.

היא כבר לא בוכה, מורגן קטנה.
היא קבורה עמוק באדמה.
כל זכרון עליה נשכח ונעלם,
כאילו לא הייתה היא מאז ומעולם.