היא פשוט יושבת שם, בחדר בבית הכלא הזה שהיא סגרה את עצמה בתוכו. יושבת בלי לעשות כלום, רק בוהה בחלל. מידי פעם יוצאים מהפה שלה כמה משפטים לא קשורים אחד לשני בסגנון של "אני אשרוד..." ואז היא מתחילה לדמות את עצמה לדמות בספר אהוב, הדמות יושבת שנים בכלא, מחכה שהאדון שלה ישחרר אותה סוף סוף, שומרת נאמנות רק לו. כך גם היא רק שהיא נאמנה לעקרונות שלה. אחר כך היא ממלמלת כמה מילים על זה שיש לה סיבה אחת לחיות: החברים שלה. החברים שכל כך תומכים בה. היא משכנעת את עצמה לחשוב על זה בלי הפסקה, כי אם לא- היא תיפול. בפעם הראשונה בכל השלוש שנים האחרונות היא באמת לא רוצה שזה יסתיים, היא רוצה להמשיך. לא משנה כמה העלבות היא סופגת מהם בגלל מה מי שהיא, היא לא תפיל אפילו לא דימעה אחת. טוב היא כן בוכה, אבל רק בלילות, כדי שהם לא יראו את חולשתה. אמא שלה באה ומתחילה לספר לה, כמה שהיא רצתה אותה, איך היא רצתה אותה, איך היא חשבה שהיא תיהיה... והיא ההפך הגמור מהבת המושלמת שאמא שלה רצתה כל כך. והיא? היא כל כך מצטערת שהיא לא יכולה להיות אותה אחת שאמא שלה רוצה שתיהיה, אבל היא לא יכולה לעשות עם זה כלום.