לא. אמרתי לעצמי. תתפסי את עצמך בידיים.
אל תפלי שוב לחרא הזה. אל תוותרי, אל תתני לזה לעצור אותך מלחיות.
לקחתי את כל הרגשות האלה והטחתי אותם לקיר בלתי נראה
הפנתי את כמות האנרגיה הדכאונית הזו וריכזתי אותה בעצמי: שאפתנות.
זה הזכיר לי את הדמות ההיסטורית האהובה עליי (כן, אני בניגוד לבנות אחרות
לא מעריצה זמרות ושחקנים...אלא דמויות היסטוריות. חה. כבר אמרתי לכם שאני מוזרה, נכון?)
אן בולין. קראתי רומן עליה, אגב שיוצא עליו סרט...שאני צריכה לראות מתישהו, "בת בולין האחרת,"
וברומן (ואני מוכנה להתערב שישמיטו את זה בסרט) יש קטע בו אן בולין מתאהבת בבחור, והוא בה
אבל מפרידים ביניהם, כי אף אחד לא מתחתן מאהבה בימי הביניים. אלא רק מנישואים שההורים קובעים
והם מבוססים כלכלית ונוחים למשפחה.
הבנאדם שמפריד בינה לבין אהובה הוא איזה עוזר מלך במשרה מאוד גבוהה, שמזלזל בה.
מאותו הרגע אן משתנה. היפוך של 180 מעלות. היא זורקת את אהבתה, את זיכרונותייה.
אחותה, (למי שראתה את הסרט - משחקת אותה סקרלט ג'והנסון, שמשחקת גרוע בהחלט), מרי,
שואלת אותה בכעס "מה עם האהבה שלך? אין לך עוד אהבה?"
ואן עונה לה "לא, היתה בי פעם אהבה והיום אין בי כלום מלבד השאפתנות."
ואני פתאום מצאתי את עצמי במצב שאני כל כך מזדהה איתה.
ואן, שהפרידו בינה לבין אהובה, התנהגו אלייה בבוז - נקמה בכל אלה. היא הפכה להיות פילגשתו של
מלך אנגליה והדהימה את כולם כשהפכה להיות מלכתו (שכן היה יותר הגיוני שיפול סוסי פוני ורוד עם שש זנבות וזוג כנפיים
מאשר שפילגש - שאפתנית במיוחד - תעיף את המלכה הקודמת ממקומה. לא שזה מעשה טוב בעיני, כן, אבל היא מוערכת).
והרעיון שאן הפכה למלכה והעיפה את עוזר המלך והפכה להיות אחת הנשים החזקות בממלכה מנערה פשוטה הדהימה אותי, בכל זאת.
ואז נזכרתי בבת שלה, אליזבת' הראשונה (שגם עלייה ייצא סרט נהדר) היא וויתרה על האהבה כדי להיות מלכה חזקה בזכות עצמה.
רק חבל שהשאפתנות שלה הרגה אותה, והיא הוצאה להורג. מלך שוביניסט מטומטם.
אומגד. אפשר חתימה? אן בולין 3>
ולמרות שאיפשהו הייתי בנקודת משבר קשה, הצלחתי במאמץ לרכז את כל המחשבות והאנרגיות השליליות לטובתי.
כתיבתי לי רשימה של כל הדברים שאי פעם ארצה לעשות. מלקבוע פגישה עם מורה פרטי ועד ללהוציא ספר לאור. כתבתי הכל כאילו
זה אפשרי וזה שם, מונח לפניי. ואז תליתי את זה (לקח לי איזה 5 דפים! מסתבר שיש לי המון דברים לעשות!) בארון שלי, בצד הפנימי.
ועכשיו, כל פעם שאצליח להשיג משהו מהרשימה, אני אסמן אותו בקו. ובחיוך.
ואני אזכור את האקס, בתור האדם הראשון הצליח לגרום לי להתאהב. והאדם האחרון.
אני יודעת שזה קיצוני מאוד ותגידו בטח "את תמצאי כבר מישהו..." ואני לא מתווכחת איתכן. אבל אני צריכה את זה.
אני צריכה את הצעד הקיצוני הזה של להיות אנוכית. לחשוב רק על עצמי, לטפח את עצמי ולא לרצות אף אחד ושום קשר לאהבה.
אני צריכה את זה כי אם אני לא יעשה את זה - לא משנה איזה אהבה וכמה חזקה היא תהיה שתבוא אליי, אני אהיה פצועה וחלשה מדי
כדי להחזיק אותה. ומוטב לי קודם לעטוף את עצמי בחומות סין, או ירושלים. או של בית הכלא אלקטרז (אי בתור בית כלא, נשמע נחמד לא?).
אני נאבקת יום יום עכשיו. כי לרצות משהו זה קל, אבל לעמוד בו ולהתעקש ולא לתת לעצמי להישבר זה לא קל.
אבל אני גאה בעצמי. לפחות עכשיו כשאני מדמיינת את שניהם יחד אני רואה אותה חוטפת קליע במצח, פוזלת לה ונופלת לצד ואותו בביצים. כי לא צריך עוד ממנו.
זה די מצחיק. אני מוצאת את עצמי מדמיינת את זה וצוחקת באמצע הרחוב, גורמת לקשישה בת 80 להסתכל עליי ולמלמל
"זה מה שהטלוויזיה עושה לדור של היום..."
אני יודעת ומודעת שיהיה לי קשה ויהיו לי נפילות, כמו מיליון פעמים שלפני זה. אבל כל פעם אני מתחזקת. כל פעם.
ועכשיו אני מלאה בהרגשה טובה, כי ככה החלטתי שארגיש וככה נלחמתי שארגיש.
אחרי שאני אסיים את הרשימה שלי... הוא יצטער שהוא תקוע עם גברת-דג חסרת הבעות הפנים ועזב אותי. ואני, אני אצחק. ואלך.
כי אם יש משהו אחד שאני לפחות יודעת בכנות...זה שהיא חסרת טעם ולא מגיעה לקרסוליים שלי כשזה בצבעוניות (לא בגדים, אופי).
יאללה, לדרך! :)
אופטימיות תנצח - כפי שאומרת מדבקת הצ'יפס שלי.
המדבקה נשארה והצ'יפס נזרק כמובן, צריך לשים לב למה שמכניסים לפה, אם רוצים שהבקיני ישב טוב.
אוהבת אתכן!
Anna-Mania
השאפתנית!
כי פמיניסטיות לשלטון.
אקסים זה חרא
ודייסת קוקוס זה אחד הטעימים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
