"זה מצחיק איך שהלב מפתיע, ואותך לא מתריע,
וכשאתה עצוב וקר ולא רואה דבר סביבך,
לפתע זה מופיע מולך
כמו ברק בלילה, או כמו סופה החולפת על פניך
והעצבות לפתע נעלמת, וההפתעה מתפשטת, צוחקת
והשלווה היא גדולה והרגע הוא שלך.."
בימים האחרונים, אפילו השבועות, שכחתי איך זה לנשום. איך זה לחיות.
הייתי חייה ולא חייה באותו הזמן. צללים של העבר הטרידו את מחשבותיי יום וליל.
שוב חזרו החרדות האיומות של שנאה עצמית, ביטחון עצמי נמוך והרבה הרבה עצבות.
בין הימים האלה היו פעמים שהייתי מכריחה את עצמי לקום על הרגליים, מכריחה את עצמי לחייך,
אומרת שאם אזייף הרבה אחרי כמה זמן זה פשוט יהפוך לאמיתי... אבל זה לא הצליח לי.
מה שמצחיק, שהדבר שהעציב אותי הכי הרבה היא העובדה שיום ההולדת שלי קרב.
איני רוצה לדעת שכבר עברה שנה. איני רוצה להרגיש "בוגרת" יותר, או "אישה".
אני רוצה לחזור להיות נערה צעירה שהכל חדש וטרי בפנייה. אני לא רוצה להיות נערה מבוגרת ממורמרת.
אבל למרות שאני לא רוקדת מאושר וצוחקת כמו פאקצה, הצלחתי לחזור לעצמי קצת.
אני חוששת שנעשיתי צינית מדי, או שפשוט כל הבנות בשכבת גילי נעשו...אני יודעת, ורודות צעקניות מדי?
בכל מקרה, התחלתי לחשוב לעצמי, מה יוצא לך מזה? מה יוצא לך מלהיכנס לדיכאון? אחרי הכל זו השיטה הכי קלה.
לברוח מכל הבעיות, להתחבא ולא להתמודד איתם. זאת לא חוכמה.
תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי להתרכז בשיעורים בשבילי.
התחלתי שוב לספור קלוריות ולשמור על תזונה דיאטית (לא הרעבה) בשבילי
התחלתי להתגנדר שוב וללבוש בגדים יותר צבעוניים משחור ואפור - בשבילי
התחלתי לקרוא, לצייר, לכתוב...רק בשבילי.
כי הרבה זמן עבר מאז שעשיתי משהו שהוא לא קשור בלהרשים אחרים.
היום יצאתי משיעור האחרון שלי בבית הספר, ב-16:00 ובחורף הכל כבר נראה כמו ערב,
והשמיים היו מכוסים עננים כבדים והייתה רוח קרה.
הלכתי לאט, היה לי קר, אבל לא היה לי אכפת. סופסוף היה אוויר לנשימה.
פגשתי את הבחורה שבגללה האקס שלי זרק אותי בעצם. היא חייכה אליי, התחבקנו, חייכתי אלייה חזרה.
זה מצחיק, הרגשתי רוממות שכזאת. כאילו הדברים האלה כבר לא משנים לי. לא משנים לי כלל.
מאז שהחלטתי להעיר את עצמי גיליתי שישנם הרבה אנשים שדווקא להפתעתי אוהבים אותי, ועוד איך שאני.. (חח מי היה מאמין).
ואם ישנם כאלה שלא רוצים אותי.. אני לא כועסת, אבל אני גם לא אבכה על זה.
כי חיים רק פעם אחת לא? אז אז מה אם אני לא מושלמת! אני מי שאני. ואני חייבת לקבל את זה.
אני כל כך שמחה שיש לי את הבלוג הזה, כי לפעמים זה הדבר היחידי שמחזיק אותי.
היכולת לדעת שיש את המקום הזה, המפלט האחרון הזה, להיות מי שאני באמת.
אוהבת אתכן בנות,
ומצטערת שאני נעלמת ומקווה ששלומכן גם טוב.
3>
משתקמת, לאט לאט
Anna-Mania
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
