כשהשמיים יחזרו להיות חלומות ואני אחזור לחבק את השמיים נעמוד שנינו שלמים.

ומשם המבט שהיה לך כשאמרת "אני לא אוכל לאהוב ככה אף אחת אחרת" יהיה להט של שקר שסיפרנו לעצמנו כשהיינו קטנים.

ומשם כל ההתנצלויות שצורבות בי חולשה יהיו עקבות בחופים רחוקים, סימנים של חרטה על שממילא לא יכל להיות שונה.

ומשם הלילות שאני מחפשת שינה ונושמת סיגריות, קפה ודם יהיו עוד תקופת "הייתי מטומטמת ובחרתי לכאוב" שאני אתוודה בראש מורכן שעברתי.

ושם עולם שלם של מילים שלא יאמרו ומחוות שלא יעשו יעמוד ביננו

והכאב של חיבוק מרוחק יגיד לי שאולי

זה לא קרה מעולם.

נזכרתי-

ש' פגש אותה.

היא הבינה שהוא הש' עליו אני כותבת בבלוג (כאן וכאן וכאן) ואמרה לו משהו בסגנון "אתה לא כזה נורא" (הוא באמת לא. רק איתי יש לו את הצד הזה. לפני שדברים הסתבכו ממש אהבתי אותו).

בכל מקרה, עכשיו הוא לא יופיע עוד כ*צונזר* אלה כ-ש'.