כשעליתי על המטוס לפני כמעט חצי שנה שיננתי לעצמי את המנטרה שכתב בצורה יפה כ"כ פרנק הרברט ומלווה אותי כבר שנים:

“I must not fear. Fear is the mind-killer. Fear is the little-death that brings total obliteration. I will face my fear. I will permit it to pass over me and through me. And when it has gone past I will turn the inner eye to see its path. Where the fear has gone there will be nothing. Only I will remain.”

הבטחתי לעצמי לא לפחד יותר ועמדתי בזה

גם כשנגמר לי האוויר באנאפורנה

גם כשהגעתי לערים חדשות לבד לחלוטין באמצע הלילה

גם כשהלכתי לאיבוד ביער סבוך אלפי קילומטרים מהבית

חציתי מדינות וגבולות רבים כ"כ ולמדתי להסתכל לאנשים ולסיטואציות בלבן של העין ולהגיד- קטן עלי

אבל לתת לך להישאר לישון ולחבק אותי ולהגיד לי מילים יפות?

מזה אני עדיין מפחדת

כי בפעם האחרונה שזה קרה המילים היפות הפכו בשלב מסוים לעקיצות כואבות ומבחינתי כל מערכת יחסים סופה להיגמר או בשעמום או בכאב

אז הנה פחד שנשאר למרות המנטרה הזו שתלויה לי בחדר מול הפנים ואני לא מפסיקה לשנן וכנראה גם תהפוך לחלק מהעור שלי (חלק מהציטוט, לא כולו)

וזה פחד שרק מתעצם עם כל מערכת יחסים שנכשלת לי

ואני תוהה אם אני לא נותנת לעצמי לסמוך עליך כי אני מרגישה שמשהו בך לא בטוח לי מספיק או כי אני כבר לא סומכת על אף אחד חוץ מעל עצמי

זה כמו שמערכת העצבים שלנו מחליטה עבורנו ברגעי מצוקה to fight or flight

וכל נים בגוף שלי אומר "תברחי! סכנה!" ואני כועסת על הבחור שהביא אותי למצב הזה ואני כועסת על עצמי שאני נותנת לעצמי להיות מושפעת ממישהו שכבר לא בחיים שלי יותר רק בגלל שנפגע לי האגו

בסופו של דבר, אבל, מה שווים החיים האלו אם לא מתגברים על דברים? אם לא מפסיקים לפחד? אם לא מטפסים על הרים ומסתכלים על הנוף מלמעלה?