אתמול ראיתי את הפרק האחרון שיצא של הסדרה "בנות" ובכיתי כמו תינוקת.
היא אמרה באיזשהו שלב (וסליחה אם אני שוחטת את הציטוט, אין מצב שאצפה בפרק שוב בקרוב) שכשאתה קטן ואתה שובר משהו וכל הזכוכיות מתפזרות סביבך, אבא שלך אומר לך לעמוד בצד איפה שתהיה בטוח בזמן שהוא ינקה הכל.
התיאור הזה קרע לי את הקרביים, ובכלל לא ציפיתי לזה.
זה לא שאני עצובה, זה לא שקשה לי בחיים, אבל לקבל תזכורת כזו שכבר מלא זמן אף אחד לא שם אותי במקום בטוח כדי לטפל בבלאגן שעשיתי זה צובט במקום מאוד עמוק.
ואז בסוף הפרק (ספוילר) כשהיא מתקשרת לאדם והוא רץ (ליטרלי) אליה ומרים אותה וקורא לה"kiddo" וכשהיא אומרת לו תודה על זה שהוא בא הוא עונה "תמיד הייתי כאן", התפוררתי. בכיתי ובכיתי ובכיתי.
ובאירוניה מושלמת, אני מתעוררת היום בבוקר ומרגישה חולשה וכאבים בכל הגוף, מכינה לי קפה במאג האהוב עלי וכשאני מסיימת הכוס נשמטת לי מהיד ומתנפצת על הרצפה. פשוט נכנסתי לתנוחת עובר, התחפרתי בפוך וחזרתי לישון. התעוררתי עם חום גבוה והכוס עדיין בשברים על הרצפה בחדר ואין מי שיטפל בי.
אין לי גם למי לבכות על כל העניין, לא שכזה בוער לי.
אני באמת לא עצובה, סתם קצת מקולקלת.
סתם צריכה קצת נחמה, שוקולד ונשיקה על המצח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
