הכל השתנה... אותו חיוך ילדותי ויפה אבד... אותם נמשים חמודים על הלכי, שזהרו כה יפה בשמש נעלמו.
השיער השתנה... הוא כבר לא חלק ונוצץ... הוא מסובך ומוזר.
הבגדים גם הם כבר לא בהירים ושמחים...
הכל השתנה.
הפארק הוא נוסטלגיה ישנה...
החברים הפכו לעמיתים בעירבון מוגבל
וככל שהזמן עובר, לומדים לסמוך רק על עצמך.... עד שגם זה לא מספיק.
התחושה שלא נעלמת, שתכף אתה תתפוצץ מבפנים.
והקור המתמיד שעוטף את הידיים גם באמצע השמש.
לאן הם נעלמו, ימי ילדות יפים בשמש..
נשארה ברירה אחת... להתחיל הכל מהתחלה. הכל...
חשבתי בהתחלה שיהיה לי קשה לעזוב.. אבל זה ממש לא יהיה קשה.היה לי בשביל מי להתגעגע ולהשאר, אבל במחשבה שניה... לא.
חשבתי שאני בחיים לא יעזוב...
אבל פה אני לא אוכל להשאר.
ההומניזם בשבילי מת!
וחבל שכבר אין את אותו החיוך...
When they talk to me – I just shut my ears
When they shout at me – pretend not to hear
And they laugh at me – let they have their say
They’re approaching me – and I turn away
At the border of sense – left a wasteland behind
I have built it alone – that’s my answer to life
At the limit of strain – found the nature in me
I have put down my bags and I’ll stay endlessly
Now my former friend – though you seem confused
Ceased to understand our old speech we used
Once you let me down, should have thought before
Now you fade away – don’t exist no more
… this is the answer to life …
דבר אחד אני רוצה להשאיר מאחורי...
כסף הורג אנשים.
אל תחסכו אף פעם כסף!
בלונדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
