היא עוד פעם מסתכלת עליי במבט החצי נבוך שלה ושאריות של סומק על לחייה.
אני משיב לה בחיוך וחוזר לעיסוקיי...
פעם זה לה היה ככה, כשהייתי מנסה לתפוש אותה במבטי היא הייתה עושה כאילו אני אהיל מוזר,
שולחת את המבט ומחזירה אותו בטבעיות מרגיזה לחברתה שגם היא כמוהה.
לג'ינג'ית אין זמן בשבילי, פעם אגרתי מספיק אומץ ומבלי להרגיש את שאר גופי ועם חיוך מעט דבילי
אמרתי לה "היי" בקול מעט חנוק. היא הסתכלה עליי, היא הסתכלה עליי, בחנה אותי, והחליטה שאני לא מספיק
אז היא סתם שלחה חצי חיוך בכדי לצאת ידי חובה והמשיכה בעיסוקיה...
אני לא מאשים אותה, זה בערך מה שעשיתי לחמשושית ההיא בשנה שעברה.
אבל זה אחרת כשזה קורה לי.
אבל מה כל זה משנה, עכשיו המבט שלה מופנה רק אלי.... ובכל פעם שאני אומר לה "היי" היא מסתכלת עליי
ולא מזיזה ישר את המבט. ושאריות הסומק על פניה הופכות את החיוך למאוד מיוחד, כאילו הוא באמת בשבילי.
אני אוהב אותה, ואמרתי לה את זה. וכשאמרתי היא שתקה. ככה זה.... ככה זה כשהיא גופה.
(כן... התחלתי לצלם...)
(תודה... אני יודע.)
שנ"צ טוב גם לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
