JuSt CaLl Me KaRi

הכול..

שאין לי.

 אבל הייתי נותנת הכול כדי באמת לחזור לאחור,

לרגעיים השמחים בעיקר,

לרגעיים חסרי הדאגות,

לטיפשות שבאה והלכה.

ועכשיו זה איננו, רק דאגות על גבי דאגות...

הרבה עתיד בלי הווה.

עם עבר שחוק ומלא בערפל.

הגיע הזמן לפתוח עיניים על ההווה שלא יגמר מהר מידי.

5653.23 קילומטר

זה קצת לא?

זה המרחק בין רוסיה לישראל.

זה המרחק ביני לבין הארץ שבה נולדתי.

זה המרחק ביני לבין המקום שבו למדתי איך ללכת.

זה המרחק ביני לבין האחים שלי.

אני בטוחה שהם לא יודעים שהמרחק הוא 5653.23 km.

ולא זה לא כי הם לא יודעים איך להשתמש ב google maps,

הם לא יודעים כי פשוט לא אכפת להם.

אני שוקעת מידי פעם באופוריה של אחים

גדולים שאף פעם לא היו לי, ולמחשבה שהינה יהיו לי

שני "מלאכים" שומרים...

כשבמציאות אני לא חושבת שהם יודעים משהו עליי.

כמו שגם אני לא יודעת עליהם הרבה, בעצם כמעט כלום.

אז מה זה בעצם "אחים", "געגוע", כשיש כול כך הרבה

קילומטרים באמצע...

מזל שיש מוסיקה שמחברת בין כולנו,

ושבמקרה גיליתי שיש שירים על הדיסק אונקי,

של אחי, שמאוד קרובים לטעם המוסיקלי שלי.

אז הינה הפוסט המתגעגע הזה נכתב,

כשברקע אני שומעת שירים שכנראה גם אחי שומע אותם,

אולי כול יום, ואולי פעם בחודש.

אבל כך או כך, אפשר להגיד שאנחנו שומעים אותם.

ביחד. לא לחוד, אפילו אם זה רק בדימיון שלי.

מה התגובה שלכם

כשאתם באמצע מסיבת רחוב בפלורנטיין

ומבינים שגנבו לכם את האייפון 4?

רציתי לבכות, אבל שתקתי.

בסוף הנבתי שכל ה"עושר" לא שווה אתה האושר שלי,

וזשזה רק מתכת, ויש דברים יותר חשובים בחיים.

איבדתי את המספר הישן ועכשיו ילי מספר חדש.

אולי זה דרכו של העולם,

להראות ולהעניק לי חיים חדשים, ובעצם להישאר רק עם האנשים שבאמת חשובים לי,

וכל שאר מספרי הטלפון יהיו אבדוים בתהום...

בכל מקרה,

כנראה שזה ככה כשאתה באמת מבגר,

אתה לומד להעריך יותר את החיים,

אחרי שההיתי בהלוויה יום אחרי המקרה הנ"ל,

הבנתי שהאייפון זה כלום לעומט לאבד אבא בגיל צעיר.

אבא שלא יזכה לראות אותך בחתונה שלך, אבא שאף פעם לא ישחק עם הנכדים שלך.

למרות שאני לא ההכי קרובה למשפחה השכולה, הרגשתי שאני שוב בעצמי מאבדת חיי אדם,

קרובים או רחוקים זה כבר לא משנה.

שונאת את המקום הזה, בית קברות,

אבל כבר כמה חודשים שזה הבית הקבוע של סבתא שלי,

ואני נחנקת שם, לא מסוגלת לדרוך שם, בלי לראות שוב איך היא נעלמת...

הגעגוע הוא הרגש שאני הכי שונאת,

רק משום שלפעמים הוא לא נעלם,

לנצח.