אמרתי ללב: "איך הולך?" לב השיב,

"כמו רופד בתפוחים!" אך הוא כיזב.

                               הילר בלוק, "מכתמים"

מרוקנת ושבורה נפשית, ככה אני מרגישה עכשיו.

31.8.07

אני יושבת פה וחושבת כמה השתנה בכל השנה האחרונה הזו מאז שהיא התחילה, מאז שנגמרה המלחמה, כל מה שאני מנסה לעשות פה בעצם זה לכתוב פוסט כנה אחד, אמיתי מהלב, לפי הזכרון שלי כתבתי רק אחד כזה- על סבתא.

ועכשיו זה פשוט לא מצליח...

יש לי בלוג אחר- שהוא באמת מיועד לפירוק האמיתי, אני כותבת שם הכל הכל הכל, והפוסטים טובים, וההרגשה אח"כ טובה, ואף אחד לא קורא שםכי אני לא רוצה שיקראו שם, כי זה מסוכן. בדיוק כך- מסוכן.

וכשאני קוראת את הפוסטים שאני כותבת שם אני חושבת, ואו, הוא יכל להיות בלוג ממש ממש מצליח, החומר טוב, הוא אמיתי וזה מה שהופך אותו ליפה,

ואז בא הניגוד - רגע, אם המון היו קוראים אותו הוא כבר לא היה מצליח כי הוא היה מאבד את היופי שבו, את האמיתיות - כי אז הוא כבר לא יוכל להיות אמיתי- כי אנשים אחרים יקראו בו, דברים שאני לא רוצה שהם יקראו.

לכל אחד יש סודות

וזה גורם לי לחשוב- ואו, כמה צבוע אדם יכול להיות, אני, כי חצי מהדברים שאני כותבת שם ואומרת אני לא מראה, ולא מבצעת ופשוט משאירה אותם כתובים שם.

ואז ישר מחלחלת לי המחשבה לראש- אולי, אולי הפעם אני אהייה אני.

 100% אני,

 בלי מסכות, בלי צביעות בלי כלום, פשוט שחר, ועכשיו אני מבינה שאני פשוט לא יכולה, נפשית, מתוך פחד, מתוך חוסר יכולת להתמודד עם ההשלכות של הדברים שאני אעשה אם אני אהייה 100% אני, מהפחד של להשאר לבד- להינטש,

ואז כל כך מטרידה אותי המחשבה שמה שאני פוחדת ממנו זה שאנשים לא יקבלו אותי כמו שאני, האנשים הקרובים אלי,

וזה מצביע שמשהו לא בסדר ומשהו מסריח ומשהו קצת רקוב, אצלי , אצלהם אצל כולם.

ועכשיו אני חושבת , כן אני יודעת שאני חושבת המון, למה לעזעזעל א-נ-י צריכה להתנצל כל הזמן?!?!

כלומר, אני כל הזמן רואה רק אותי מתנצל, וחוזרת בי ולא בטוחה בדברים שלי, לפני אנשים שאני אוהבת, אנשים שאני מעריכה, אנשים שאני מוצאת בהם המון פעמים דברים שמרגיזים אותי, ושאני לא מסכימה איתם, שמרתיעים אותי מלהביע דעה, ואני מתנוות בגלל זה, אולי הבטחון העצמי שלי, וברור שהפחד מלהתמודד עם האנשים האלה,

אבל בכל זאת אני אוהבת אותם- את חלקם, בדיוק כמו שהם, הם צריכים לדעת את זה.

אני לא אומר למי אני מתכוונת, או על מי אני מדברת כי אז פשוט מאד אני אצטרך להתמודד עם זה,

סליחה, אני מצטערת (לא, רגע, אני לא מתנצל אני פשוט אומרת את זה):

אני חלשה מדי בשביל להתמודד עם זה! אני לא מסוגלת! וחלשה מדי נפשית!

ככה אני, אין מה לעשות- תתמודדו!

אני מנופחת והמון פעמים חושבת שאני תמיד צודקת והמון פעמים בטוחה שאני יודעת הכל ושהאחרים טועים ושלי מגיע יותר ואני יודעת שיש מלא פעמים שאני מתנהגת בסנוביות כלפי אחרים- וזה מגעיל,

אבל גם הם, גם הם מתנהגים הרבה פעמים כמוני- ולא שמים לב, ובטוחים שהם אלה שתמיד צודקים ושהם אלה שיודעים הכל- ואני לא בטוחה שהם מודעים לזה.... והדבר היחיד שאני רוצה זה הכרה,

כי אני יודעת שיש מצבים שאני צודקת בהם, ושיש מצבים שבהם צריך להסכים גם עם האחר,

ואו כמה פעמים השנה הזו הסכמתי עם האחר בלי באמת להסכים איתו, כמה פעמים....

והקטע הוא שאני מרגישה שאני מנסה כל הזמן לשנות את עצמי,

"בשבילם שחר, כי את רוצה שיאהבו אותך יותר, את רוצה שיאהבו אותך יותר אז תשתני את לא מספיק טובה!"

אני באמת ובתמים מרגישה ככה, כל אחד רוצה להרגיש נאהב- אני לא מרגישה ככה, אני רוצה שיעריכו אותי מדי פעם גם על דברים שלא צריך, אני רוצה שיחמיאו לי, שיסכימו איתי לא תמיד, אבל מתי שצריך,

אני פשוט רוצה להרגיש חלק- ואני לא מרגישה ככה...

המון פעמים אני מרגישה שמזלזלים בי, והמון פעמים פוגעים בי בלי לשים לב, ורע לי עם זה באמת שכך!

מי שזה לא יהיה,נסו לקבל אותי כמו שאני- כי אני מקבלת אתכם כמו שאתם,

שנו את היחס שלכם אלי- כי אני אוהבת אתכם ורוצה שתאהבו אותי בחזרה

ואם אתם לא אז לא הייתי קוראת לזה חברות, תגדירו איך שאתם רוצים,

אני מרגישה שאני נותנת מעצמי אבל לא מקבלת כלום ואני כן מצפה לקבל משהו! כמעט כל אחד מצפה! ואני כן מודה בזה! אני רוצה תמורה התמורה היא הפגנת אהבה, הערכה.

לפני שתגיבו בזעם תחשבו קצת על נקודות מבט אחרות.

ואם אתם חושבים שאני טועה, במשהו שאני אומרת פה מהדברים האלה,

תקנו אותי,

אבל בנועם.

 שנה קודמת:

שנה חדשה: