אני חושבת שעכשיו אני יכולה לדבר עליה
קוראים לה מרים, מרים פלד, לפני כן מרים לינדנפלד, בת למשה וזבטל לינדנפלד, אחות לאברהם אשר נרצח בשואה, ולפייגל שכבר מתה אך הספיקה ללדת ילדים.
היא אם ליהודה ז"ל, סבתא לעופר פלד, סבתא-רבה לשחר פלד הנינה הבכורה שלה, אני.
הבן שלה, סבא שלי, מת לפני 17 שנה מסרטן העור, זה שבר אותה.
הוציא ממנה הכל ומאז היא נעשתה יותר ממורמרת.
אבל ככה הכרתי אותה, ואהבתי אותה, רק עכשיו הבנתי כמה אהבתי אותה, את סבתא שלי, לא אכפת לי שהיא סבתא רבא, בשבילי היא עדיין סבתא, ממקור ראשון.
וביום שבת, היא נפטרה.
חודש היא הייתה בבית החולים, אחרי אירוע מוחי שהיא עברה בתחילת השנה, הבריאות שלה הייתה מעורערת, ואז, לפני חודש, היא נכנסה לבית החולים, או בגלל שהיא נפלה או בגלל שהיא עברה עוד אירוע, אני לא יודעת, אין לי מספיק פרטים.
אבל זה לא העיקר, אחרי חודש, לקראת הסוף היא גם נכנסה לקומה, היא מתה.
אני לא יודעת איך היא מתה, אם היה לידה מישהו, אם היא שכבה שם, לבד, בחדר בבית החולים, קצת לפני שעמדה למות, למרות שהייתה בקומה, אני חושבת שהיא ידעה והרגישה את זה, ואני חוששת שהיא הייתה לבד.
למה?! למה לבד?!
אישה שאין מי שישב עליה שבעה, אין מי שיתאבל עליה בצורה אמיתית ויהודית כמו שהיא הייתה רוצה.
כי כולם כבר מתו, ורק היא נשארה, בלי ילדים חיים, בעל חי, או אחים חיים,
רק אנחנו נכדים ונינים.
אני אוהבת את סבתא שלי.
הייתי בלוויה שלה, הלוויה הראשונה בחיים שלי, לוויה אשכנזית, מאופקת, שקטה, לא כמו שאמור להיות.
אמרו לי שאני צעירה מדי בשביל ללכת, אבל לי לא היה אכפת, זו סבתא שלי! ואני אהייה בלוויה שלה!
לפחות שהנינה הבכורה שלה תהייה בלוייה שלה!
הגעתי לשם, וכל הזמן רציתי לפרוץ בבכי, בכי אמיתי, כזה שכבר לא בכיתי המון זמן, בכי עם קול, אבל רק עמדתי שם, וחיכיתי עם כולם, כשהביאו אותה, הסתכלתי על הגופה שעטופה בבד מקטיפה שחורה עם מגן דוד רקום בחוט זהב עליה.
היא נראתה לי כל כך קטנה, וכל כך שברירית.
רציתי לפרוץ בבכי, אבל החלטתי שלא לפניהם, רציתי להתאבל את האבל שלי, ועדין לא יצא לי,זה יוצא לאט לאט, מתי שהוא זה יתפרץ, בינתיים, לא.
הלכתי איתה, "בדרכה האחרונה" כמו שכולם קוראים לזה, לא כל כך שמתי לב למה שקורה מסביב, כל כך פחדתי שיקרה משהו,
שאולי פתאום המנשא ימעד והיא תיפול משם, ואז הגופה שלה תיחשף, ידעתי שאם זה יקרה אני לא אעמוד בזה ואשבר, לא רציתי להשבר לפניהם, לא לפניהם.
היא נקברה ב"שער תמר" כבר אין שם מקום לקבור, אין שם חלקות קבר, אבל אחרי שהבן שלה נפתר, סבא שלי, יודקה, שאפילו לא הכרתי, היא וסבא רבה שלי קנו לידו חלקת קבר, סבא רבה שלי כבר מת ממזמן, כשהייתי בת שש אני חושבת,
והנה היא, נקברת אחרונה, אחרי בעלה, אחרי בנה
לבד
כיסו אותה וקוננו קינת אבל, הקברן, ואני רק עמדתי שם, לא ראיתי שמניחים אותה, רק ראיתי שמרימים אותה ומכניסים אותה לבור, ראיתי ששופכים לשם אדמה, אבל לא ראיתי אותה מתכסה באדמה, לא רציתי גם כי ידעתי שאם אני אראה אני אשבר.
אחר כך כולם הגיעו לחלוק "כבוד אחרון" כל אחד הניח אבן, נשארתי בין האחרונים, כשכבר ניגשתי לקבר הוא היה מכוסה באדמה, הנחתי אבן קטנה, נראה לי שבין הקטנות שהיו שם, ואז קלטתי את הקבר של סבא שלי, לא בעלה כי אם בנה, יהודה, יודה, יודקה, ככה הם חרטו את שמו על האבן, יודקה, הסתכלתי ורציתי לפרוץ בבכי, בכי אמיתי, אבל ראיתי שאנשים חיכו לי וכל הזמן הרגשתי לחץ וש "אין זמן, מהר" אז הלכתי עם כולם.
חברה פולניה של סבתא שלי ,כרמלה (הסבתא לא החברה, הסבתא מהקרבה הראשונה), שהיא חמותה של סבתא רבה, אמרה "שחר היא ילדה רגישה" (זו החברה של הסבתא שלי אמרה את זה לא סבתא), רציתי להחטיף לה סטירה, לצעוק עליה ולהביע רגשות, ואת כל מה שאני חושבת. להגיד לה: "לפחות אני מראה רגשות! לא כמוך! לא כמוכם! כולכם, כל כך מאופקים! כל כך אבלים עם עצמכם! לא פלא שאומרים על הפולנים או האשכנזים או מה שתבחרי, שהם ממורמרים- תראי מה הם שומרים בתוך עצמם! מתאבלים עם עצמם! בלי לחלוק! בלי לשתף! זה יותר מגרוע מ- ל 'הראות רגש' או איך שאת מכנה את זה ,כאילו זה חטא!"
רציתי לצעוק עליה את זה, אבל שתקתי וגם אם הייתי מאד רוצה לא הייתי עושה כלום.
החלטתי, שבזמן הקרוב, אני אחזור לשם, לבד, עם עצמי, כי באבל הזה אין לי את מי לשתף מהמשפחה, הם לא באמת יתאבלו איתי, הם יתאבלו עם עצמם, יופי- אז גם אני ככה!
אני עוד אחזור לשם בשבוע שבועיים הקרובים, ואבכה על שלושת האנשים האלה שלא בכיתי עליהם כל השנים האלה, על סבא שלי יודקה, על סבא רבה שלי יוסף ועל סבתא רבה-סבתא מרים.
אני אבכה עליהם, עם עצמי,
כל כך מחכה כבר לשחרר את זה.
לפני שהיא מתה, הרבה לפני שהיא בכלל נכנסה לבית החולים, שכבתי לילה אחד במיטה שלי, וסתם בלי שום קשר חשבתי עליה, על סבתא שלי, מרים, על למה היא מרירה כל כך בזמן האחרון, ואז, אז חשבתי את המחשבה הכי עצובה,
מתי בפעם האחרונה מישהו אמר לה שהוא אוהב אותה?!
וגם אין מי שיאמר, כלומר, סבתא שלי, כרמלה, חמותה, לא תגיד את זה, גם אם היא כן אוהבת אותה,
גם לא אבא שלי, כי אני מכירה אותו, ולא אמא, ולא נגה, ולא יואב, ולא יעל, ולא הדודות שלי והבני דודים כי הם קטנים מדי ובאים לשם מתוך חובה, אין מי שיאמר לה שהוא אוהב אותה!
ואני הבנתי שאני כל כך אוהבת אותה, ושאני חייבת לומר את זה, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהיא תמות, כי היא כבר מבוגרת, בת 95, ולמרות שלא ידעתי שהיא תמות בזמן כל כך קרוב, הרגשתי שלא נשאר לי עוד הרבה זמן,ושאני חייבת לומר לה.
לא הספקתי
בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא כבר לא הייתה מחוברת לעולם, לא היה עם מי לדבר, זה היה אחרי האירוע המוחי, היא עוד הייתה בבית, אבל לא היה עם מי לדבר,
ובפעם לפני זה, כולם היו שם ועמדו סביבי כשנפרדתי ממנה לשלום, ולא רציתי ליד כולם, רציתי לומר לה כשנהייה שתינו, לבד, אבל לא יצא!
פשוט לא יצא!
ואני... אני לא הספקתי להגיד לה שאני אוהבת אותה!!!!!
היא מתה, אולי אפילו בלי לדעת את זה!
אז הנה, עכשיו:
סבתא, את שומעת סבתא?
סבתא, אני אוהבת אותך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yuki-kun/פיציפלצת