כשירדנו מהמונית באמצע שומקום, או לפחות ככה היה נדמה לי, הוא שם לי כיסוי עיניים והתחלנו ללכת.
לאחר 10 דקות הליכה שבהם נדנדתי לו על אורך הדרך הוא אמר שכמעט הגענו. כעבור שנייה הרגשתי חול שנכנס לי לנעליים ומעדתי כל שנייה. שמעתי מים והאוויר היה לח. לאחר כמה דקות הוא הודיע בשמחה שהגענו והוריד את כיסוי העיניים.
על החוף היה שולחן עגול ומשני צדדיו כסאות שקופים. על השולחן היו שתי נרות ומעל סככה שתמכו בה שני עמודי עץ. על החול שכבה שמיכה משובצת, שתי כריות ועוד שמיכה.
"מה זה?" שאלתי מחויכת.
"זה ההפתעה שלי לחצי שנה שלנו ביחד. מה חשבת? אני לא יעשה כלום?" הוא בדק את התגובה שלי והמשיך. "נתחיל בארוחת ערב טעימה במיוחד, נמשיך בטיול על החוף ואז נישן ביחד." הוא סיים וחייך.
"אני..זאת אומרת..אני לא יודעת מה להגיד." אמרתי בגמגום.
"ששש" הוא אמר והניח אצבע על הפה שלי. הוא תפס לי את היד והוביל אותי אל השולחן.
"אני יהיה המלצר שלכם להיום" אמר עמית שהגיח לפתע משומקום.
"ואני סתם עוזרת לו ושומרת ששום דבר לא ייהרס" קפצה פתאום מיטל שכנראה גם היא התחבאה כאן איפשהו.
חייכתי וחיבקתי את ליאור.
האוכל היה מדהים, המלצרים עוד יותר והמוזיקה גם היא לא אכזבה. האווירה הייתה פשוט מדהימה, לא יכולתי להיות יותר מאושר מאותו הערב.
"סיימת?" הוא שאל והניח את ידו על שלי.
הנהנתי ועמית ומיטל אספו את הצלחות.
"אוקיי, אז כאן אנחנו נוטשים אתכם" אמרה מיטל והיא ועמית הלכו.
"מוכנה לטיול קטן?" ליאור שאל ולא חיכה לתשובה אלא משך אותי.
"אבל הנעליים ליאור, לא נוח איתם וגם לא עם הבגדים" אמרתי.
"בגלל זה מיטל הביאה לך בגדים להחליף" הוא השיב.
לבשתי במהירות את מה שמיטל הביאה לי בזמן שהוא הסתובב.
"אל תציץ" צעקתי בזמן שלבשתי את מכנס הג'ינס הקצר והגופייה הורודה.
סיימתי להתלבש והלכתי אליו יחפה. הלכנו מחובקים לכל אורך החוף כשהיינו שם כמעט לבד. אנשים בודדים קצת הרסו את הרומנטיות אבל לא התייחסתי.
"ניהיה קצת חם, את לא חושבת?" אמרתי ליאור עם חיוך ערמומי לאחר שעה.
"לא, לי לא חם." עניתי מנסה להבין לאן הוא חוטר. "לא ליאור. אם זה מה שאני חושבת שזה אז לא!" קבעתי ובשנייה הבאה הוא פשוט הרים אותי ורץ איתי למים. "אתה משוגע!" צעקתי לו.
"משוגע עלייך" הוא אמר כשהניח אותי ונישק אותי.
זאת בהחלט הייתה הנשיקה הכי מדהימה בעולם אבל אני לא נשארתי חייבת.
בשנייה שהתנתקנו דחפתי אותו למים וניסיתי לברוח אבל כצפוי גם אני נפלתי במים.
הוא ניסה לתפוס אותי אך אני התחמקתי כמו שצריך.
"אתה לא תתפוס אותי, תבין את זה" צעקתי לו צוחקת.
פתאום הפנים שלו נעשו רציניות, יותר מידי שזה כבר הפחיד.
"ליאור? " צעקתי "ליאור מה יש?"
"מה שלא תעשי אל תסתובבי אחורה" הוא אמר ואני נבהלתי. החוורתי בזמן שהוא התקרב אליי עם מבט מפוחד בעיניים. בשנייה הבאה הוא קפץ עליי ונישק אותי.
"לא יתפוס אותך, אה?" הוא אמר וצחק.
"י'מפגר אחד הבהלת אותי!!!!!" צעקתי והרבצתי לו בחזה. "אני שונאת אותך!" אמרתי והסתובבתי זועפת.
"אה את שונאת אותי?" הוא אמר וסובב אותי אליו.
שוב התנשקנו והתנשקנו והמשכנו להתנשק עד שגל אחד העיף אותנו.
"יופי עכשיו שאדוני התקרר, הוא מוכן לצאת לחוף?"
"בהחלט" אמר ונתן לי דחיפה אחרונה.
"אני יהיה בוגרת יותר, אני לא יחזיר לך".
"לא צריך" אמר ויצאנו מהמים.
"איזה חמודים הם, נכון?" אמרה מיטל לעמית כשהם היו במונית בדרך הבייתה.
" את יותר" הוא אמר ונישק אותה.
"אז אם אני יותר למה אתה לא מכין לי דברים כאלה?" היא אמרה בכעס.
"כשניהיה חצי שנה ביחד אני יכין לך משהו יותר גדול" הוא ענה.
"אתה אפילו לא יודע מתי החצי שנה שלנו" היא המשיכה.
"בטח שכן. 1 לספטמבר, רואה?" הוא אמר והוציא לשון.
"מבטיח שתעשה משהו מיוחד?"
"מבטיח" הוא אמר וחתם את השיחה בנשיקה.
"אנחנו לא יכולים לעשות לו את זה" קבעה אביבה, אימו של עמית.
"אין לנו ברירה אביבה. את חושבת שאני אוהב את זה? אבל אין ברירה. אנחנו לא נוכל לנסוע כל יום 3 שעות רק לעבודה. זה 6 שעות סה"כ" השיב אבי, בעלה.
"אבי, כל החיים שלו פה, מיטל פה, החברים שלו פה, הבית ספר שלו פה. איך ננתק אותו מכל זה ונעבור לטבריה? אתה תמצא עבודה טובה יותר כאן באיזור" היא ניסתה לשכנע אותו שוב.
"די אביבה. דיברנו על זה מספיק. ניסינו למצוא פתרון במשך חודשיים ולא הצלחנו. נספר לו כשיגיע" הוא קבע.
"השתגעת תגיד לי?! יש זמן עד סוף אוגוסט ועד אז לא נגיד כלום. לא צריך להרוס לו את סוף השנה ואת החופש הגדול." היא הרימה טיפה את קולה.
"על מה זה היה?" שאל ליאור אחרי שחיבקתי אותו.
"על זה שאתה החבר הכי מדהים בעולם הזה" אמרתי ונישקתי אותו קצרות "ועל זה שאתה הבן אדם הכי מדהים בעולם הזה" המשכתי ושוב עצרתי ונישקתי אותו "וסתם על זה שאני אוהבת אותך".
"אני מת עלייך" אמר והניף אותי באוויר.
צחקנו ונשכבנו על המיטה מסתכלים על הכוכבים ומחובקים.
"זה היה הערב הכי טוב שהיה לי כל החיים" אמרתי.
"יופי, זאת בדיוק הייתה המטרה" השיב ונישק אותי נשיקה קטנה שבמהירות הפכה לגדולה מאוד.
"אני אוהב אותך יפה שלי" הוא לחש לי ונישק את הצוואר.
עברו לי זרמים בכל הגוף, צמרמורות והתרגשות.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתחרמנו אבל הפעם הזאת בהחלט הרגישה לי מיוחדת.
לאט לאט הוא הוריד לי את החולצה וממשיך לנשק את הבטן, את החזה, הצוואר ואני יכולתי רק להתענג על הריח שלו, השפתיים שלו. החולצה שלו ירדה גם במהרה ואז הוא התחיל לפתוח את הכפתורים בג'ינס אבל אז התחלתי להרגיש לא בנוח ועצרתי אותו.
"אני לא יכולה ליאור" אמרתי והשפלתי את המבט.
הוא הרים את הסנטר שלי והסתכל לי בעיניים שעלו דמעות. הרגשתי כ"כ מובכת, הרגשתי כמו ילדה קטנה.
"זה בסדר ליאני, זה בסדר" אמר ונישק אותי אבל ראיתי האכזבה בעיניים שלו.
"אני מצטערת" לחשתי
"אין על מה יפה שלי. את יודעת שאני יחכה כמה שצריך" הוא חייך אליי אבל ההרגשה לא עברה לי.
"היי,מה יש לך?" הוא שאל לאחר כמה דקות של שתיקה.
"כלום. אני פשוט מרגישה כמו ילדה קטנה שלא יכולה לתת לחבר שלה כלום." אמרתי מנסה להישאר רגועה ולא לבכות.
"את לא צריכה להרגיש ככה. ההפך, אני מעדיף שתיהי שלמה עם עצמך כשנעשה את זה ואני יחכה כמה שרק צריך. אני מבטיח. ולך אין מה להיות עצובה. אני אוהב אותך ושום דבר לא ישנה את זה" הוא אמר וחיבק אותי.
וככה נרדמנו. מחובקים על החוף כשהגלים כמעט מגיעים אלינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
There is no end- בלוג סיפורים