את הפוסט הזה כתבתי בראש כבר לפחות שש פעמים. אני כותבת אותו בראש כבר כמעט חודש. כל פעם מגיעה למחשב, ונעצרת. כאילו המלים לא מצליחות לצאת כמו שרציתי שיצאו, אז ויתרתי.
היה לי יומולדת. סגרתי 32. אני זוכרת איך היה לא פשוט יום ההולדת הקודם, כשכבר ידעתי על הסרטן. גם ידעתי שאני אגיע ליום הולדת 32, וגם 64. ובכל זאת, יום הולדת 32, הפעם, היה תזכורת לכל הדברים שאני לא תמיד נעצרת להתבונן בהם בפליאה ולהגיד תודה. זותומרת, כן, כל בוקר, כהרגלי, אומרת בוקר טוב ותודה שהתעוררתי. אבל אפילו הברכה האישית הזו, של הבוקר, כבר מגיעה באוטומט. להרגלים יש מין הרגל שכזה להיתקע מאוד מהר.
שנה עברה, אני בריאה, וחגגתי את היומולדת הכי מהמם בעולם כולו. הופעה של אהוד בנאי עם משינה בירושלים, וישנתי גם בעיר הקשה הזו שאני כל כך אוהבת. ויום למחרת עשיתי מסיבה (משותפת עם עוד חבר שחגג יומולדת) בבית החדש ביפו, עם המון מוסיקה טובה (ג'ם סשן איכותי ביותר עם מיטב החברים המוסיקאים) שנגמרה רק אחרי שהשכנים ביקשו יפה להתקפל. לא שמנו לב לשעה, בחיי. עד ככה היה מוצלח.
קיבלתי מתנות מגניבות, ראיתי אנשים שאני אוהבת. אנשים שאני חשובה להם - הגיעו.
לסרטן, מתברר, יש מחירים נוספים שרק בשבועות האחרונים גיליתי. סרטן זה כמו לנער את העץ. יש חברות שביקשו להיפרד ממני. שתיים מהטובות בחברותיי החליטו שיאללה ביי. מהטובות. זה לא היה פשוט, אבל הרבה פחות גרוע ממה שתיארתי לעצמי. לא הזלתי דמעה, לא התפרקתי כמו שחשבתי פעם שיקרה אם מישהי מהחברות שלי תזרוק אותי. ופתאום, בתוך חודשיים, שתיים. מהטובות! מאלה שלפעמים הרגשתי שאני מכירה אותן טוב יותר מאשר את עצמי. שחלקתי עמן את הרגעים הכי הכי אישיים וכנים שלי. שקראתי להן משפחה, האחיות שלי. אחותי, הייתי אומרת בשמחה גדולה כשהייתי מתקשרת אליהן. מה שלומך, אחותי. אז הנה, גם אחיות שלא מאותם הורים (ככה הייתי קוראת לנו) נפרדות. הסרטן אולי היה רק טריגר. לא יודעת. החלטתי לא להתחבט בסוגיה.
אני חושבת שאחת ההחלטות הכי חשובות ונכונות שעשיתי בתקופה האחרונה היא לא להזדעזע מהנסיבות. להיות קולית. לחיות בשוויון נפש. לקבל דברים כפי שהם, כי זו הדרך היחידה שבה הם יכולים לקרות. זה לא אומר להיות אדישה, כי אני לא. זה בסך הכל לקחת צעד אחד אחורנית ולהסתכל על התמונה הכללית. לראות שגם אם שתיים מחברותיי הטובות החליטו להיפרד ממני, יש את שאר החברות שמבקשות את חברתי, ודואגות לי ואוהבות אותי בדרכים מקסימות ומרגשות. שיש דבר כזה בטבע שנקרא חוק שימור החומר. האהבה שלי לא נעלמת לשום מקום, היא מנותבת לאובייקטים אחרים. גם לא החמלה והנדיבות.
היה אחד מזמן שמאוד אהבתי, שאמר לי פעם להשאיל את עצמי לאחרים ולשמור את עצמי לעצמי. רק בחודשים האחרונים הבנתי את העומק והאמת במשפט החכם הזה. להתמסר, כן, אבל תמיד לשמור על איזה חלק אחד שלך שלא שייך לאף אחד מלבדך.
והנה, ראש השנה, כמו כל שנה קרוב ליום ההולדת שלי. והפעם, בפעם הראשונה בחיי, אני לא אהיה בארץ בערב החג. אני נוסעת לעשרה ימים לברלין ולווינה. אני פה עם מזוודה, בדרך להתקלח ולישון קצת, מחכה בהתרגשות לנסיעה הזו שתיקח אותי לחוויה חדשה, לחופש. כבר שלוש שנים לא הייתי בחופש אמיתי כזה, עם נסיעה ולינה מחוץ לבית, ועוד בחו"ל.
ההחלטה החשובה ביותר לשנה החדשה היא לשמור על עצמי. להמשיך להיות מאושרת. לתת לדברים להיות. לא ללכת מכות עם היקום. לנוח, לאכול בריא, לשמר את השקט הנפשי שאחראי, בין השאר, על החיוכים הרבים שלי, לאהוב, לבלות רק עם אנשים שעושים לי טוב.
שתהיה שנה בריאה לכולנו. השאר כבר יגיע מעצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
