גייהנום

אני רוצה לתת ציון לשבח לשני חברים בטבעת שהוסיפו לפרויקט הסיפורים. יוני מהחדר של יוני וסיפורו הנוגה על התאהבותו במפקד אריאל. את זה תוכלו לקרוא כאן. וגם אפיקורס שכתב סיפור נפלא, גם על אריאל. אותו תוכלו לקרוא כאן. הנה החלק השני (של החלק הראשון אותו תוכלו למצוא שוכב להנאתו כאן.)

דילריום, חלק ב'

אבל גם הכל השתנה. הלילה ההוא חרוט לי בזיכרון כתמימות הנשיקה הראשונה. כשעדיין מהססים, מגמגמים את הכיוון אליו זורקים את הלשון ובדרך מרטיבים את כל המערכות. תשוקה בנגיעה. אחרי חודשיים של איפוק ומעצורים רגשיים התפרצנו אחד על השני כמו טנק מרכבה החודר מבעד למחסום בטון. כמו M16 במטווח מטרות נעות. יורים לכל עבר, העיקר לפגוע. הפשטנו זה את זה במהירות הבזק כששפתינו מתמוססות אלו לאלו. נוגעים בהתרגשות, ממששים בעדינות, מתפרצים באונות. זו הייתה הפעם הראשונה שלו עם גבר. צעדיו הראשונים בקשר ההומוסקסואלי. ואני, לא ממש הייתי למוד ניסיון, אבל ידעתי גבר או שניים. וככל דבר שמתחיל בעונג, גם זה הסתיים בהלקאה עצמית. רגשות האשם שנכחו לאחר אקורד סיום מושלם ומגע מלטף אכלו את השינה המחובקת מבפנים. כרסמו בלשד ההוויה השיתופית שחלחלה פנימה, להכרה הוודאית. וכך, ייסורי המצפון, השנאה העצמית ורגשות האשם החלו לצוץ ולרטש את תמונת הזוגיות שצילמתי.

נסענו בבוקר לתל ערד. לא מדברים על הלילה. לילה בממלכת החופש שעדיין לא ניתן לעכל. ואנחנו בדרך לממלכת ההכרח. אין בנמצא מילים שיאפשרו להפוך את החוויה האמוציונאלית לחוויה וורבלית. וגם לא רוצים. מיום ליום הוא הקצין עמדות. נע בין קצוות המשיכה הסטרייטית. בודק גבולות אנושיים. האשים אותי בחשאי על שהרסתי לו חיים בטוחים בעצמם וכפה עצמו עליי באגרסיביות בשמירות בונקר מלחיצות בארבע לפנות בוקר. לא ידענו איך לעכל את האינטימיות הארוטית בתוך סבך הגבריות המעושה. הקצנו עמדות סטרייטיות. המצאנו חברות שמחכות לנו ערומות בבית על הספה, שרק מחכות שנזיין אותן. ניפחנו שרירים בהפגנה גברית אלימה. אימצנו את קצה הסטרייט שמחליק החוצה מהמדד ומוצא עצמו נאמן לעצמו. וכך הרומן שלנו זלג מהיום יום ללילות. הפחד לחשוף את הדינאמיקה הרגשית בינינו אילץ אותנו להתחמק ממעשים משותפים. כבר לא עושים יחד תורנויות מטבח, מהחשש שהיד תחליק מהכאפה החברית לליטוף האוהב. כבר לא עומדים זה ליד זה בשימון שמירה. שהסולידאריות הפלוגתית לא תתחלף בדאגה זוגית. כבר לא מתקלחים יחד. שהפאליות לא תזקור. שהסבון לא יחליק. שהמגבות לא יפלו. שלא נגע בטעות. ואני, אני רק רציתי לגעת. אפילו בטעות.

ירדנו לשוליים. כמו שני מסוממים, בורחים ממשטרת הקונצנזוס הצה"לית, בורחים ממשמר הגבריות הנשיאותי. התחלנו להיפגש ולצחוק בשאריות היום. שלוש לפנות בוקר, שמירה בבונקר. בין סיור לסיור, שיחה, סקס, שיחה, סקס. כשהביאו את האמצעים לראיית לילה קצת נלחצנו מהחשש שביקורת פתע תמצא אותנו שרועים זה על זה באפודים פתוחים כשאנחנו אמורים להגן על המדינה. אנחנו שמרנו על עצמנו. סופי שבוע באפסנאות. לילות קרירים מאחורי הלש"ביה. בקרים מוקדמים מאחורי המטבח. זלגנו החוצה, בעיקר מעצמנו. ובסופי שבוע, משוחררים. מטיילים, נפגשים, אוהבים.

הקושי לנהל מערכת יחסים כשהיציאות קטנו מאחת לשבוע לאחת ב21 יום החל לחלחל גם אלינו. כמו כל זוגיות צבאית גם אנחנו החלנו להתגעגע הביתה. לחברה הדמיונית שהמצאנו. לחברה שחיה בקרבנו. בשבוע שדאות הראשון הצלחנו להיכנס כזוג לרשימות האוהלים המחתרתיים. הקמנו יחד את האוהל וישנו בו, אפילו היינו באמצע סצנה של עינוג ידיים הדדית כשדקת קריאה אכזרית נורתה לאוויר והאויב המפוברק בחר להתקיף. במכנסיים מופשלים ואברים בכוננות מתמדת פרצנו מהאוהל, עוטים נעליים ורצים לעבר המטרה. אחר כך זה כבר נהיה בלתי אפשרי. המחלקה צפתה בנו. או לפחות כך חשנו. המעקב הווירטואלי החל להתממש. הפרנויה ניצחה. התחלנו להתכתב זה עם זה כי השיחה הוחרשה. האויב מאזין. עד היום אני אוחז במחברת הדפרון על עמודיה הטראגיים. סיפורים על בריחה מאהבה כואבת. סיפורים על התחמקויות מהאושר המועט שעוד שכן במוצקות האפרפרה. בנינו חומות. לא יכולתי לסבול את האשמה ההרסנית שהוא מטיל עליי במסגרת ה"אתה אשם, אני בכלל לא הומו". הוא עדיין לא הכריע וליוויתי אותו באיטיות.

לאחר חודשיים ביקשתי הפסקת אש. ביקשתי לא להיות חלק מהרהורי הנסיגה. אני אוהב את השטחים עליהם אני עומד ואני לא מוכן שייקחו אותם ממני. הסכמי שלום כבר לא עובדים. ככה זה שאין פרטנר. האמנתי במה שקרה בינינו, לא הסכמתי שהוא יוזיל ויפרק אותנו, בשביל צרכי ההכחשה שרחשו בו. אם זה צריך להסתיים, שיסתיים. בוא נשאיר את הזיכרון קסום. המחברת התמלאה בכעס. הדפים הפכו לירוקים מתאווה משולהבת, משנאה מאוהבת. לא עמדנו במתח. בין הפחד להתגלות לצורך לגלות. וזה קרע את היחסים מבפנים. הפחתנו את השמירות בבונקר. הפסקנו לרוץ בהתנדבות. הפסקנו להיות יחד. ביציאה האחרונה הביתה, שלושה חודשים אחרי, נסעתי אליו לקיבוץ. השתיקה עמדה באוויר. נכנסנו למיטה. יצאנו מהמיטה. הוא שאל אם אני רוצה גלידה. אמרתי לו שכבר מספיק קר לי. נסעתי.

הוא חזר להיות סטרייט גברי ומאוזן. אני חזרתי להיות בודד וממוסך. הימים שאחרי, במחלקה, היו קשים. המתיחות חשפה יותר מההתאהבות. וזה האבסורד. אנשים התחילו לדאוג לנו, לשאול מה קרה, ולמה אנחנו לא בסדר. אטמי האוזניים בצבא חורגים ממשימתם הראשונית והופכים לחסמי נשמות. אחרי כמה חודשים עזבתי את הפלוגה. הוא התחיל לצאת עם בחורות, כך לפחות שמעתי. האהבה מתה.

ויש גם אפילוג. אבל מחר.