גייהנום

אני אתחיל. והנה החצי הראשון.

דילריום

הכל החל בשערי בסיס טירוני הנח"ל, תל ערד. כוכב לכת מבטון מזויין, שבילים משורטטים וצמחייה קמלה. מקום בו הרגשות עטופים באפודי חי"ר משוריינים, המסנוורים את המביטים בהם באורות מסמאים. אורות משתקים. להדוף את האוייב. והאוייב הוא אנחנו. לאחר שבועיים במערבולת המלט הבנתי כי משיכתי המפוחדת לגברים עלולה להוות מכשול בניווט המשותף שלנו לאחוות הגברים. מחסום בדרך לאחוות הלוחמים המורעלים, המניפים את הנשקים לעבר השמיים בתקיפות. הגבריות אשר תקפה את חבריי לפלוגה ברגע שחצו את קו מתאר הציוויליזציה, השוכנת בשיפולי ממלכת הנגב, הנשפכת לעבר המדבר השומם, הטרידה את הדיסוננס שבי. לוחם הומו.

מדבר הוא דף לבן. הוא מאייד אותך מעצמך. נטול גירויים. ללא סמלים, סימנים, מילים, צלילים המעוררים בך את האסוציאציות המכוננות אותך. וכזה הוא גם המדבר המשתפך מפאתי באר שבע למבואת ערד. חילול קודש. הבחורים הצעירים אשר התריסו אישיות, נזלו מעצמיות, והרעישו ביטחון עצמי עד לפני שבועיים, מצאו עצמם מומרים לפריטים מקודדים, בפס הייצור של חיל האפסנאות. מוחתמים בחותמת גומי הנושאת צ' עקומה, ממוספרים באדיקות, ממוינים לפי פרופיל ומוטיבציה, מחולקים לשלשות גורליות, ירוקים מתמיד. חיוורים מתמיד.

החרדות הנובעות ממשיכתך לחברייך במחלקה הצליחו לחלחל לשגרה השפויה. להוויה הסכיזופרנית. השער המפריד בין גופי המחוייל לגופי המכוייל החל להסדק. קפיצות שמחה מתגוששות, לאחר מסע שלושים קילומטר, הופכות למגע ארוטי. ואתה נמנע מהמגע. חושש לחשוף את המשיכה. את המבוכה. מאויים מחשיפת התשוקה הנגלית בתערובת הזיעה המלוחה, המדים הרטובים והשרירים המותשים, הנושמים. מקלחת בסוף יום הופכת למשימה צבאית בלב אויב. אויב, שבמידה ויעמיק מבט לעבר הסודות העמוקים, יחשוף את הזהות הבדויה ויחסל ממוקד, מבעד למטרה. קודם הברכיים, אחר כך הרקה. ללא מורא. הגבריות הצבאית מצליחה לחסן עצמה מזליגה לעבר הומוסקסואליות בשל העובדה שחיילים הם גברים עודפים. הם יושבים על קצוות המיניות הסטרייטית. אין איזון, רק מתח. חוברות פורנו, פלרטוטים גסים עם הפקידה הפלוגתית ועינוגים עצמיים בשעות ת"ש כשהסיפורים על החברה בבית הופכים לפרטניים. מאוד פרטניים. הומו, עלול לערער את האיזון העדין המצוי בבסיס דיכוי המיניות ובניית הציות הצבאי. חיילים קלים לשליטה כי הם מתגעגעים. לנשים, לאמא, לאוכל טוב, לשינה ובעיקר, לרחם.

וכך העברתי חודשיים. הולך על זכוכיות. נזהר לא להיפצע. לא להתאהב. לא לפתח גינונים ווקאליים העלולים לחשוף נשיות מודחקת. לא לחשוף תנועות ידיים מופרזות, רכות. איפוק. איפוק רגשי, איפוק פיזי. איפוק. בקצבה המתמשך התמסדה הרעות ופטרה אותי ממבטי הזימה, ממבטי המשיכה הארוטית. אלו הם אחיי לנשק, שותפיי לקרב. אלו הם לא לא גברים פוטנציאליים לאהבה משכרת. את אלו אני מוצא בסופ"ש, מתחת למזרון, בתוך הארון, מאחורי הסלעים הניצבים בשער העמק המשקיף על הבסיס. ואל תטעו, ברור שנמשכתי לחבריי מהפלוגה. אבל הדחקתי, הם היו חפצים. הם היו לוחמים. הם היו חייזרים. האנושיות נדחקה לטובת פנטזיה מציאותית. הארוטיקה הסטרייטית בפלוגת הטירונים הקרבית מילאה את הצרכים הקמאיים. סובלימציות יתר ועוד קצת סובלימציות. וזה עובד.

לפחות עד שהוא הגיע. ברגע אחד התרסקתי. נשמנו מיטה לצד מיטה. בלענו פחמימות צלחת לצד צלחת. רצנו מסלול לצד מסלול. הוא דחף אותי בעליות, כשהתת מקלע איים להפיל אותי מרגליי ואני סחבתי אותו על האלונקה כשהוא איבד את היציבה הפאלית. מחזיק לו את היד. שומר עליו. התקלחנו יחד בסוף תורנות מטבח, עישנו את סיגרית הבטלה יחד לאחר מד"ס מתיש, שמרנו בבונקר יחד בארבע לפנות בוקר, באמצע הלילה, השמירה שכולם מתעבים. לא היה לנו אכפת. היה לנו זה את זה. פיתחנו שפה משותפת שבנתה לנו עולם חדש מופלא משל עצמנו, בכאוס הלא רציונאלי שהקיף אותנו. פקודות סותרות, אטומות. אמוציונאליות במסווה של הגיון צבאי. חשפנו את השעמום הטראגי, העייפות הנפשית ושרדנו את ריצות האלפיים בחלומות משותפים וברעיונות מהפכניים. וכך, הידידות הצבאית גלשה משמירות בנח"ל קריות לחיים האזרחיים. הקיבוצניק הסקסי במדים שהיה חברי הטוב בטירונות הפך לקיבוצניק עוד יותר סקסי בסנדלים ומכנסי עבודה. מקיבוצו אשר בתיכון הארץ הוא החל לזלוג בשבתות לביתי במרכז הארץ, לצמצם טווחים לבסיס. לצמצם טווחים בינינו.

באחת השבתות בערב יצאנו לסינמטק לראות את הסרט פאקינג אמאל. סרט לסבי שהצליח לגעת בלב הצופים. פחדתי לדבר על התהום שנחשפה. חששתי להרעיד את המובן מאליו. לא העזתי להביע את הזדהותי עם הסרט לצד הקיבוצניק הנונשלאנט שלא הביע הומופוביה גלויה אך שידר אדישות ביחס לתופעה. אדישות נעימה, כזו שבטוחה בעצמה, אך מעדיפה לשמור מרחק. כשהגענו הבייתה, נכנסנו למיטה. התחלנו לדבר על מחר. על המפקדים העריצים. על היצורים הצבאיים שמסתובבים בשמש. על המוטציות הקרביות שמסתמנות כמכונות מלחמה. ועל הפחד שלנו להתמכר לסם הירוק. ואז התנשקנו. פתאום. ככה. בלי הכנה. בלי משחק מקדים. בלי. פשוט התנשקנו.

 משם הכל החל.

ההמשך בקרוב.