גייהנום

המרירות שאחרי

לאחר שלושה ימים של רפרוף רגשי מול מסך המחשב, מוקף בארבע קירות, ללא מגע אדם, במטרה לגמור את משימותיי הלימודיות והעיתונאיות, נכנסתי למיטה, מותש. בשקט, התגנב הדיכאון. התהפכתי מקצה לקצה. לא מצליח אפילו לנמנם. רוח סוף השנה קפצה לביקור והעמידה אותי לדין. תמיד לקראת השנה הבאה לספירת ימי חיי אני נכנס לסערות אינסופיות. משקלל מעשים, חשבונות נפשיים והצלפות אשמה על מוסריות שנכחדת לאיטה. ואנחנו מתקרבים.

שעתיים של התהפכות מצד לצד. הבדידות הלילית שהותירה אותי בחסות עצמי נקטעה כשהטלפון צלצל. חבר יקר מצא עצמו מאזין למצוקותיי. לבסוף הוא שכנע אותי ללכת למינרווה. ערב בנים, קהל נעים, מוזיקה טובה. מעולם לא הייתי במינרווה אבל אני חייב להודות שנהניתי. בניגוד לאגרסיביות האובססיבית העוטה עצמה על מועדוני הקהילה, המקום דווקא היה מזמין. אולי זה בגלל האווירה הלסבית שעוד הותירה משבי רוח נעימים על הרוקדים ואולי זו הייתה תחושת הקלילות הנחה על אמצע השבוע, היה נעים.

הגעתי. פגשתי חברים. שתיתי קצת וויסקי. והחלפתי מבטים עם מספר עלמים חמודים. אני מפתח תיאוריה. אני בטוח שאני לא הראשון, ובטח לא האחרון, אך הרשו לי להתייחס אליה כאילו המצאתי אותה בעצמי. יש בחורי קונצנזוס. כאלו שמשטרת הקונצנזוס ההומוסקסואלית מאשרת כבני משיכה קולקטיבית. כוכבי פורנו לכל דורש. דוגמני צמרת לכל נואש. ישנם בחורים סקטוריאליים. בחורים שרובע פדנט באוכלוסייה נמשך אליהם. אנורקטים שחומים. שרירנים שעירים. גבוהים קרחים. כאלו שהם עניין של טעם. ויש את בחורי המעידה. הבחורים שהם באזור ברמודה. אזור פרטי שיש לכל אחד. משיכה שמקורה בסטייה רגשית. במשיכה אינטואיטיבית. בהבטחה גורלית. כאלו שרק אתה נמשך אליהם. שאף אחד אחר לא מבין. ואותם אני הכי אוהב. הם הכי מעניינים.

וכזה היה ש' שזרק לעברי מבטים עד אשר ראה אותי יוצא לעבר הבית ושאל אם יוכל ללוות אותי. הסכמתי. ההליכה הייתה נעימה. הוא זרק אמירות נוקבות והבליח בבדיחה נעימה, אני הוספתי מארסנל הביטויים החריפים שבי והשתעשעתי ממסירותו הראשונית. בסוף הוא עלה אליי הביתה והצליח לשבור את שרשרת מנעולי הביטחון שהנחתי על נפשי. אין סקס בפגישה ראשונה. היה, אבל היה מלטף ואינטימי. אין שינה משותפת עד שמרגישים נכונים. המיטה הייתה תפוסה. הכל התהפך. אבל נהניתי. באמת. בבוקר, כשהתעוררנו, הוא ניגש לשולחני, רשם את מספר הטלפון וחייך. ואז התחילו המשחקים. וכשאני חש משחקים מתקרבים אני מתחיל לגמגם רצינות יתר. אני מתחיל להכריז באגרסיביות תהומית. רבים הם הבחורים שעסוקים בלבכות על גורלם יותר מאשר לעצב אותו. רבים הם הבחורים שמעדיפים להתמסר לאומללות הקיומית מאשר לרפד אותה בעצמיות. לאחר ששיחת הטלפון שקיימנו צלעה באיטיות הבנתי שהאבל שנשמע מצידו השני של הטלפון הוא עניין פרטי שבמידת מה איני רוצה להפוך לאישי עבורי. ולא שהיו משחקי טלפון וSMS. לא היו. בעיקר גמגומים מיותרים וחוסר החלטיות. הפעם, זה לא אני.

מהר מאוד אנחנו נוטים לחרוץ גורל על ההזדמנות העומדת מולנו. מיד לאחר המפגש הראשוני ההגנות נכנסות לפעולה. מכריחות אותנו לאמץ גישה נקרופילית לחיים. לחזור למיטה ולהתמוסס בבדידות. כי אנחנו עלולים להתאהב, להתחייב. וזה, אבוי,ידרוש שינוי.

ארז