סיפורי קומקום

גד"שניק אימתני גד"שניק אימתני.

*גד"שניק- בחור שעובד בגד"ש, כלומר גידולי שדה. מזן הקיבוצניקים המחוספס והקשוח ביותר.

שלום ילדים וילדות ושנה טובה! מה שלומכם היום? האם אתם מבלים בנעימים את החופשה?

אני, בכל אופן מתכננת: לישון, לנסוע לאירוע משפחתי, לישון, לנסוע לאיל, לישון, לחזור מאיל ו...לישון. וזו תהיה רק טעימה ממה שמצפה לי בכיפור-גשר-סוכות. במילים אחרות, אם מישהו רוצה לדבר איתי בימים הקרובים וזה לא יהיה בענייני צוואה וירושה שמנה שהוא מעוניין להעביר לי, שישמור את סודותיו בבטן ולא יפריע לשנת היופי שלי [לא שאני זקוקה לאחת כזו, כמובן].

זה לא ייאמן שעכשיו עוד לפני החגים וכבר הספיקו להגיש אותנו לשלושה מבחנים ובוחן, שלא נדבר על להגיש את שייקספיר ועבודה בביולוגיה בבית הספר, להוציא אותנו להכנה לטיול סוכות בשומר הצעיר [נסענו אתמול וזה היה בערד... וירד גשם!!! עד שסוף סוף מגיע לערד מישהו שלא באמת חייב לבוא לשם כי הוא עולה חדש או מטייל שאיבד את דרכו או סתם מישהו שנרדם על קו 389 זה חייב להיות באחד מחמשת ימי הגשם היחידים באיזור?!] ולסחוט בכל דרך אפשרית. אני רוצה לדבר עם הליצן שאמר שכיתה י"ב תהיה קלה יותר.

אבל אולי אני סתם שבוזה עכשיו כי היום גם למדתי עד שלוש וחצי, גם גויסתי לפזר כסאות ושולחנות בדשא ליד חדר האוכל [שעה וחצי של עבודה בשיתוף פעולה: אני מסדרת כיסאות והשאר יושבים עליהם], חוג פילאטיס עצבני במיוחד וחזרה על השירים העילגים לטקס ראש השנה. ובעניין הזה, אני נשבעת שבטקס הבא שיבקשו ממני לשיר בקיבוץ אני אדרוש שילוו אותי או שלומי שבן או רוחו המתה של ריי צ'ארלס, יש אצלנו בקיבוץ כמה אנשים שמתמחים בסיאנס... פשוט נשבר לי מפסנתרנים גרועים שטועים גם בחזרה החמישית ועוד חושבים שהם מספיק מבינים בשביל לקבוע לי באיזה סולם הכי נוח לי לשיר.

חוץ מזה אני לא מבינה בכלל איך לאנשים מהקיבוץ שלי לא נשבר כבר הזין מלשמוע שרה בכל טקס, חג ומעמד. אני במקומם הייתי זורקת עליי את פרוסות התפוחים הדקיקות ששוחות במי לימון על השולחן [כדי שלא יהפכו לחומות ודוחות במהלך הערב הארוך והמייגע] ברגע שהייתי רואה אותי עולה לבמה כדי לשיר, ועוד פעמיים באותו הערב! ועוד שירים שמחבריהם הולכים להתהפך בקברם [במקרה של לוין קיפניס] או... המקבילה לאנשים חיים במקרה של מירית שמאור. אני הולכת לשיר את "גלגל ענק" ואת "שנה הלכה, שנה באה" וזה יישמע כמו מרש לוויה.

אין ספק שתוייגתי זה לא מכבר כזמרת טקסים. יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת. הבעיה היא שלא נראה לי שמכאן אני גם אצליח לעלות.

אז חברים, שמרו על עצמכם, הכינו פקקי אזניים אם אתה גרים בסמוך אליי ולכו כבר לאכול את הגפילטע, הוא מתקרר!! [ולא, אני לא באמת חושבת שהוא אמור להיות מוגש חם]

שנה טובה!

הכל התחיל לפני שנה בערך, בהתחלה אצל אנשים בעלי רמת קרבה נמוכה אליי והתפשט לאט, עמוק ועמוק יותר בתוך המעגלים החברתיים שלי, אפילו למשפחה, אל החברים הקרובים ביותר... כולם נגועים בחיידק האלים...

כעת נותרתי כמעט לבדי במאבק מול מפלצת רבת מימדים ואפליקציות: הפייסבוק.

יום שני, 15 ספטמבר 2008, צהריים. עוד יום שבו 3 סוכנות חשאיות ניסו לשדל אותי בדרכי מרמה לפתוח חשבון פייסבוק ובכך לקחת חלק בפעילות הרפובליקה הוירטואלית. לא אתן להם לעשות כן!

יום שלישי 16 ספטמבר 2008, בוקר. רעות, סוכנת חשאית מטעם התאגיד הבינלאומי שולחת לי בדרכים עקלקלות תשבץ שחיברה. הייתה לה מטרה ברורה ביותר והיא לא בחלה בשום אמצעי, לכן ידעה מיד שיש לנצל את חולשתי לתשבצים מסוג זה. בעודי פותרת את התשבץ, הגדרה אחר הגדרה מתגלה לפניי במאונך המסר: "תפתחי פייסבוק".

לא נותרה לי ברירה אלא לשלוח לה בחזרה אחד שמגלה את המשפט "לא רוצה לפתוח!!!".

יום שלישי 16 ספטמבר 2008, צהריים. הסוכנת רעות הצליחה לגייס לשורות הארגון החתרני קורבן נוסף, אביבה. תוך 10 דקות נבלעה אביבה ונטמעה בגופו של השד הוירטואלי, מוסיפה חברים, ובראשם הסוכנת... ימיה ספורים עד שתהפוך לסוכנת בעצמה...

יום חמישי 8 ינואר 2009, בוקר. שלישיית דמויות עטויות מעילים וכובעים התקרבו אליי באיטיות, בהתחלה הן כאילו עברו שם במקרה, אח"כ שינו כיוון בבת אחת, מעמידות פנים שהן מזהות אותי. הן נקבו בשמי. ידעתי לאן הן שייכות עוד לפני שראיתי את פניהן. מטרתן הייתה ברורה. נמלטתי כל עוד נפשי בי.

יום ראשון 31 מאי 2009, לפנות ערב. כל מכריי ומשפחתי פתחו חשבון פייסבוק וכעת הם מזינים את המפלצת בפרטי רכילות, תמונות והודעות מסוגים שונים. הם כולם משועבדים. ככל הנראה נותרתי לבדי במערכה נגד הארגון. אין איש לחלוק איתו את האור.

יום רביעי 21 דצמבר 2011, אחר הצהריים. דמות עטוית ברדס, ככל הנראה חבר במעגל הפנימי של הרשת תפס אותי במקום מחבואי בתוך פח אשפה באחת הערים הדרומיות בארץ. הוא כלא אותי והסיע אותי לבסיס, או שמא מקדש? היה זה מקום סודי ביותר, מקום שאליו לוקחים את מתנגדי השלטון שנותרו, אם בכלל נותר איש מלבדי. הדמות הורידה את הכלוב המחושמל שלי מן הרכב בעזרת כמה פועלים שנראו כמו זומבים מוטנטיים כאלו או אחרים, קרוב לודאי שהם שיבוטים שנעשו למען קידום מטרותיו וייעול פעולת הרפובליקה. למזלי קרתה תקלה כלשהי, משובט אחד פתח את הכלוב לפני הזמן והצלחתי לחמוק. רצתי במסדרונותיו האפלים של המבנה, אין חלונות. דלת גדולה ושחורה בקצה המסדרון. אני פותחת אותה ומוצאת את עצמי במעין מוסך מלא ברכבים המשמשים את הסוכנים. אני מתגנבת לאחד מהם ופורצת החוצה בטרטור מנועים. שומרים דולקים בעקבותיי, אבל רכביהם אינם מהירים משלי ואני מצליחה לצבור פער בינם וביני. אני נוסעת דרך השער הסגור ולא עוצרת עוד מספר שעות, עד רדת החשכה. אני מגיעה לנמל ומתגנבת לבטנה של ספינת מסעה ענקית שיעדה ברזיל. בג'ונגלים אולי יש לי סיכוי לשרוד.

יום ראשון 3 יוני 2011, בוקר. בברזיל אין יותר ג'ונגלים, הם נכרתו, ככל הנראה, בעקבות קבוצה בפייסבוק שקראה לכך, מסתבר שגם ישנה אפליקציה של מסור שרשרת. אפילו לאינדיאנים יש פייסבוק. הם חקרו מי אני, ניסיתי להתל בהם, לספר להם שאני מחזיקה בחשבון פייסבוק, אבל הם בדקו את השם שנתתי להם, הפרופיל לא תאם לשלי, שלא לדבר על התמונה. הם עומדים להוציא אותי להורג. המזבח עם הסמל המאגי, בלי להשמיט אף פרט ממנו, גם לא "סימן רשום" בפינה העליונה, כבר מוכן. הצ'יף, עטוי באותו ברדס כמו של ההוא שתפס אותי לפני חצי שנה, מניף את הגרזן... ומוריד.

יום שלישי 16 ספטמבר 2008 אחר הצהריים. התעוררתי.

כנראה שקראתי יותר מדי ג'ורג' אורול.

יש אנשים שכשהם רואים את כיעורה של החברה בהתגלמותו הם מתעלמים, כי אולי זה ייעלם מעצמו. יש כאלו שמצטרפים, כי אולי עוד ייצא להם מזה משהו. יש כאלו שמתמרמרים באוזני עוברים ושבים על כמה שהעולם רע ורדוד.

ויש כאלה שמתעלים את זה לכיוונים חיוביים.

התכנית "האח הגדול" גרמה לי להשאיל מהספריה את הספר 1984. תודה, אחי.

זה למעשה אמור להיות מה שנקרא בפי פקאצות הבלוגיספירה "פוסט פתיחת שנה מתורףףףףף!!@!#!", כלומר לא שאני מתכוונת לשים פה תמונות של עצמי בביקיני ורוד עם נצנצים ולספר ש"זה נורא עצוב שקבר אין קיץ כי החופש היה קולללל", הרי אפילו לאילת לא נסעתי! ואפרופו אילת, אני מפתחת תיאוריה לפיה כמו שיש באילת את פסטיבל הג'אז שבו נפגשים כל הג'אזיסטים בארץ, מכירים, יוצרים קשרים ומעריצים ביחד את ריצ'רד בונה, יש גם כנס ערסים-פקאצות מחתרתי בינלאומי שבו הם נפגשים, מכירים, יוצרים קשרים, מעריצים ביחד את זהר ארגוב/ריהאנה ורוקמים מזימות אפלות להשתלטות על העולם, כולל רצח המוני של אנשים עם איי.קיו. גבוה מ-87. זה גם מסביר את המספר האסטרונומי של הערסים-פקאצות שפוקד את אילת מדי קיץ... זאת אומרת, מה לעזאזל איבדתם שם? זה לא שאתם הולכים למצפה התת ימי או... פסטיבל הג'אז!

בכל אופן, שנת הלימודים האחרונה ביותר (בלי לדבר על אוניברסיטה ודברים שאין כל סיבה נראית לעין שאתעסק בהם בהתחשב בגילי הרך) התחילה לפני כמה ימים... אפילו יום אחד לפני רוב הארץ כי הבצפר שלי החליט, לטוב ולרע, לשים גשר בין סוכות לכיפור בתמורה ליומיים מהחופש (אבל הא! בפרצוף שלכם! יום לפני זה היה שבת!). בינתיים- חלום רטוב במיוחד! במערכת השעות שלי יש 7 חלונות, ו-6 מקצועות שאחד מהם הוא בכלל ספורט, שזה לא באמת מקצוע... מספר המקצועות הגבוה ביותר שיש לי ביום אחד הוא 3 ואני חוזרת הביתה ב-3.5 רק ביום ראשון.

מצד שני, הקקי מתחיל במשימות לטווח הארוך. יש לי 3 עבודות מסוגים שונים שאני צריכה לכתוב: עבודה במוסיקה על הרומנסה מס' 2 של בטהובן, אופוס 50, פרוייקט בביולוגיה שאני ובר צריכות לסיים וגם את הפרוייקט באנגלית שגל, מורה שמתמודדת על תואר "איש החינוך השנוא ביותר בכל הזמנים", הצליחה להפוך לבאמת מסובך, כבד ולא מעניין בשיט. אחת הנחמות הגדולות ביותר בלהיות בכיתה י"ב זה לדעת שזו באמת השנה האחרונה ולא תצטרכי לסבול עוד לאורך זמן. 10 חודשים וזה עובר.

עוד ממה שיעסיק אותי השנה זה השומר הצעיר, בסימן הדרכה וקבוצות ההמשך (מסתמן שהקבוצה שלי, למעט בודדים, הולכת להיות לא רעה בכלל) וצה"ל, בסימן זימונים וזוטות כאלו ואחרות. שלחו לי כבר זימון ראשון מהמודיעין וממש לפני כמה דקות התקשרה אליי בחורה מהכנס של הלוחמות ושאלה אותי אם אני רוצה לבוא. "מה זאת אומרת?! אני כבר הקמתי אוהל מחוץ לאולם הכנסים שלכם! בבקשה תנו לי להכנס, בבקשהההה!!".

לסיכום (בגלל שככה חייבים לסגור מאמר), אל תחפש רחוק, תשאר קרוב, כי ככה זה לאהוב את עצמך, (ותודה לברי סחרוף).

ואל תהפכו לערסים ופקאצות, זה לא מחמיא וגם אין יותר מקום בשבילכם במלונות באילת.

עד כאן פוסט. תודה רבה.