סיפורי קומקום

היום הם היו באושוויץ. איזה תכנון נוראי של המסע.

היום שלי עצמו דווקא היה משמים למדי: עבודה מ-7 וחצי עד 4, הרבה גשם, הרבה גערות בילדים מנוזלים, שניצל ואורז, תה עם חלב, ספר, סיום ספר, מייל לענבל.

אני חושבת שצריך למצוא איזה פתרון אלטרנטיבי ליקיצה מתוכננת. אני ממש שונאת להתעורר מה"ביפ-ביפ-ביפ" של השעון המעורר\הדלקת אור וקריאת "בוקר טוב, מעיין" שבדרך כלל קוטעים בברוטאליות את השעות היחידות בחיי שבהן הנאה צרופה. אפילו אם אין לי את האפשרות לפתוח את העיניים לכדי סדק, להתמתח עד שכל עמוד השדרה מפצפץ, להתהפך ולחזור לישון צריך למצוא דרך שגורמת לך לקום בתחושה של יקיצה טבעית. לי זה בד"כ קורה בבקרים שבהם אני לא צריכה לקום מוקדם אבל המשפחה שלי כן, אז הרעשים והאקשן בסלון גורמים לי להתעורר בחדר ולהרגיש שאני כבר לא צריכה יותר לישון.

ואין דבר מעורר יותר מהצעדים של אמאבא במסדרון [שאני גרה בקצה שלו] כאשר היעוד שלהם הוא לבדוק אם התעוררתי.

בכל אופן, הנושא המרכזי בפוסט הזה היה אמור להיות הקן שלי. העתיד שלו די לוט בערפל עד אתמול. כשהודיעו לי שהפנימיה נסגרה אני הייתי אחת מהאופטימיים, הפנימיה גם ככה סימלה בעיני את אחת התקופות הגרועות בחיי, כך שלא הצטערתי על הסגירה ואפילו ראיתי איך הקן, שהחלק שהוא תפס בה היה סמלי בלבד, הולך עכשיו לשגשג ולפרוח כי הקבוצות של הקיבוצניקים שעד עכשיו מצאו הגדרה עצמית בישיבה סביב נרגילה לא יוכלו לסרב להמשכיות של הקבוצה גם אם במסגרת קצת יותר משמעותית שעלולה אפילו לתרום להם משהו מעבר לעשן ומים בריאות.

ואז הקיבוצים התחילו לגמגם. הקיבוצים הם אלו שמשלמים על ההסעות לפעולות, דבר שהיה מחייב כל עוד הייתה פנימיה, אבל עכשיו כשאין... טוב, תנו לנו לדחות את זה עד אחרי החגים. למזלי התברכתי בארבעה מק"קים [מק"ק= מרכז קן קיבוצי] ספצים שמיד החלו לפעול. הם באו כל יום לקיבוץ אחר והעבירו פעולות בנפרד בכל קיבוץ לקבוצות מעורבות בגילאים [כי אין בכל קיבוץ מספיק ילדים באותה שכבת גיל כדי ליצור קבוצה, או לפחות קבוצה במובנים של קיבוץ, שזה מינימום 20].

אבל כמה אפשר להחזיק את זה ככה? קן לא יכול להתקיים בלי קבוצות אמיתיות, כאלו שיישארו יחד עד הסוף המר, שמכירים אחד את השני מכיתה א' ויחד גם ילכו הנבחרים מביניהם לי"ג, לאותו גרעין. כששאלתי את ליהי [אחת המקקים] בטיול סוכות היא לא ידעה מה לענות לי. וזה הפחיד אותי.

פחדתי- שהמצב ימשיך כמו שהוא ורק כמה אאוטסיידרים בודדים בכלל יקראו לעצמם שמו"צניקים אחרי כיתה ט', שאולי בגלל ההיענות האפסית יסגרו את הקן ויותר לא יהיה לאנשים שמחפשים משהו מעבר למסיבות בפאב של הקיבוץ מקום ללכת אליו, מטרה לשאוף אליה, אנשים שיוכיחו לו שאידאולוגיה עדיין קיימת. אין לי דרך לתאר את כל הדברים שהתנועה הזו נתנה לי, החל מהכותרות הגדולות של הערכים והמשמעות וכלה בדברים הכי אנושיים, כמו חברה אמיתית ותחושה שיש לי חשיבות בעיני כמה אנשים. על גופתי המתה ייסגר הקן.

זו אחת הסיבות העיקריות שגם בחרתי להדריך השנה.

אתמול, אחרי שמרוב עצבים לא הצלחתי להתרכז בנגינה התקשרתי לפלג [מקק] וההקלה של חיי הגיעה:

יקצו לנו בניין בשטח ביה"ס! כל הצוות שקשו בקן, לרבות רכזת הקן בעלת השם המדהים [מעיין] ורכז איזור דרום ערך פגישה וניהל מו"מ עם המנהלת של המרכז החברתי שהולכים להקים בבצפר [מן תחליף לפנימיה, רק כזה שהמנהל הדיקטטור שלי יכול לשלוט בו]. היא הסכימה להקצות לנו בניין, הרי גם ככה המבנים של הפנימיה עומדים ריקים, לכיתות ז'-ט'. גם הסעות יהיו.

לא הייתה מאושרת ממני אתמול בלילה.

נכון, המאבק האמיתי עוד לא התחיל, אבל לאט לאט נלבש צורה של קן אמיתי, קן מתפקד עם חניכים גם בגוף הבוגר, עם מד"צים, עם פעילות, מקום שיבואו אליו. אני הולכת להשקיע בקן הזה את השנה האחרונה שנותרה לי בו כדי שיהיה, בתכל'ס, כל מה שהוא לא היה בשבילי.

אחלו לי בהצלחה.

ועוד הצלחה, כי אני הולכת לנגן עכשיו.

בברכת "חזק ואמץ"

מעיין.

אז זהו, הכיתה שלי נסעה לפולין, בלעדי.

אני ממש לא מצטערת על זה או משהו, באמת שאני שמחה על זה שכבר נסעתי עם השומר הצעיר, רק הגעגוע למסע שהיה לי חוזר. אני, בכל אופן זכיתי פעמיים: גם מסע מצויין וגם שבוע חופש ממש אחרי סוכות, כאילו מישהו תכנן את הדברים כך שיהיה לי גם קצת זמן לעצמי אחרי שהחופש הזה הלך כולו על עבודה ועל הצופי נודד ועל התרגילים של ישראל.

אני חושבת שזה החופש הראשון שלי מזה 4 שנים שאין לי עבודה של ישראל.

בימים הקרובים אני מתכננת: לנגן [שעתיים ביום מינימום], לישון [כמה שיותר], לעבוד [אבל לא הרבה] ולנסוע לנופש בצפון עם המשפחה של איל.

והנה אני פה, קמתי ב-10 וחצי ויש לי גרביים עם קואלות!

עוד דברים שאני מרוויחה כשאני נשארת בארץ:

1. אוכל!!! [הם אמנם לא יאכלו מחמגשיות כשרות דוחות שהביאו מהארץ, אבל אני סמוכה ובטוחה שמדהים זה לא יהיה. אחי הגדול התלונן במשך שנה שלמה על האוכל בפולין, כשאני חזרתי ואמרתי שהיה אוכל מגעיל הוא פתאום התחיל להלל את האוכל שם. ליצן.]

2. יותר מ-5 שעות שינה בלילה.

3. את היכולת לזוז, כי אני לא אלך השבוע עם: מעיל, גרביונים, טייטס, כובע, כפפות, 3 שכבות של חולצות מתחת לסווטשירט, מספר גרביים דו ספרתי על כל רגל וחגורת כסף.

4. את האפשרות לא לשהות בחברתם של כמה מעמיתי לשכבה, האנשים שיוצאים הם אלו שעושים את המסע שלך מצויין או תחת. יש לא מעט אנשים בשכבה שלי שלא נמנים עם האפשרות הראשונה.

בקיצור, הידד לי!

אני מתכננת לכתוב פוסט אחד בכל יום, אלטרנטיבה ליומן המסע. [שניסיתי לנהל בפולין אבל נכשלתי...]

מעיין.

עריכה: פתחתי הרגע את אתר "הארץ". זו התמונה של הכתבה בראש העמוד הראשי:

העניין הוא לא התמונה, אלא הכיתוב למטה. על פיו דוד כהן הוא לא אחר מאשר האיש בשלט השירותים!

חזרתי לפני כמה שעות מאחד המסעות הקשים ביותר שעברתי עד היום.

קשה, כואב, ארוך, מחליש, מרעיב ומייגע.

אבל פשוט נהדר.

צופי נודד- מה זה בעצם? אז למי מכם שאינו שמו"צניק, אני אספר את מה שידעתי לפני שיצאתי: אז ידעתי שזה מחנה של השומר הצעיר שבו אוכלים ממש ממש ממש ממש מעט [פירוט בהמשך], מנווטים בעצמנו [פירוט בהמשך] ומתגבשים כקבוצה, כי ככל הנראה האנשים שאיתם יצאתי למחנה יהיו קבוצת ההמשך שלי שתהיה הגרעין שלי בשנה הבאה, מה שאומר שאני אצטרך לסבול אותם בשנתיים הבאות. הידד! וכל זה קורה בצפון.

אז בוקר בהיר אחד, יום רביעי, התעוררתי עם איל בתל אביב [זה הרי בצפון, לא ציפיתם שאני אקום ב-5 בבוקר ואסע אלפי שנים באוטובוס שעוצר תחת כל עץ רענן כשיש לי את הפריווילגיה לעלות על התחנה שלפני אחרונה ולהינות מנסיעה כמעט ישירה בשעות נוחות], לקחנו את התיקים הגדולים אותם ארזנו בקפידה רבה ערב קודם לכן ועלינו על האוטובוס שהיה כבר מלא בהמון חברים ואנשים יפים שקיבלו אותנו בחיבוקים ונשיקות. כעבור 3 שעות של בלאגנים באוטובוס ירדנו ביער ברעם [אי שם בלבנון] ומיד התפננו לחבק את כל אותם חסרי המזל שלא נסעו איתנו באותו האוטובוס. אחר כך התישבנו בקבוצות החדשות שלנו לתדרוך ושיחת היכרות... ואז זה נפל עלינו כמו רעם ביום בהיר...

הם לקחו לנו:

- את האוכל. דההה.

- את השעונים, כדי שלא נדע מה השעה.

- את הפלאפונים, גם כדי שלא נדע מה השעה וגם כדי שלא נתקשר עם אף אדם חיצוני לקבוצה.

- את הארנקים, כי מי בכלל צריך כסף ביער ברעם?!

- את כלי האוכל, כדי שנאלתר.

- את התיקים. "במקום זה, אתם צריכים להכין לעצמכם תיק חדש מאלו" אמרה המדריכה כרמל והצביעה על ערימה של שקים לאחסון תפוחי אדמה [כאלו שעשויים מרשת ניילון], חבלים ורצועות פלסיב [שזה סוג של חומר מוקצף, כמו זה שמרפד את הכידונים באופניים של ילדים קטנים] שישמשו רצועות.

זה היה מרושע. בתיקים האלו אמנם היה מקום לרוב הדברים, אבל הייתי צריכה לוותר על חלק, אבל הם כל הזמן נקרעו ונאלצנו לאלתר קשירות ופטנטים שיגרמו לתיק להחזיק... אפילו רק עד סוף היום... ובגלל שהם היו תיקי רשת הם למעשה היו שקופים, כבר דמיינתי איך אחד מחבריי לקבוצה מחמיא לי על התחתונים היפים שאלבש מחר...

אז יצאנו לדרך. ביום הראשון, בגלל שהגענו בצהריים והתחלנו ללכת אחה"צ לא נדרשנו ללכת הרבה. את ארוחת הערב הכרנו עוד קודם ואפילו דחפנו אותה להשרייה במים כמה שעות טובות קודם לכן: גרגירי חיטה. בלי מלח, בלי כלום, כמובן שאוכלים אותה בידיים, כי אין כלי אוכל. התחלקנו לזוגות לשמירה בלילה [רגע, אבל איך יודעים כמה זמן שמרנו אם אין שעון? צריך לסמוך על החברים לקבוצה!]. לילה טוב.

"בוקר טוב!". "מה?! פפוש, אתה לא רציני! השמש עוד לא זרחה אפילו!". "אבל אפילו המדריכים אמרו לי שאני כבר צריך להעיר את כולם".

השמש, מסתבר התעוררה אחרינו. וזה היה יום קשה באמת. קמנו, התארגנו ויצאנו לדרך בלי ארוחת בוקר, אפילו בלי תה שיתן לנו טיפת אנרגיה. התחלנו לטפס על ההרים כשאני ואשל מנווטים את כולם דרך קוצים אכזריים שהסתבכו לכולנו בתיקים. טפטף עלינו קצת גשם, אבל שמרנו על התקווה שיהיה טוב. ובכן, לא טוב. אחרי הפסקת הצהריים [שבה, כמובן לא אכלנו כלום אלא רק קיבלנו גרגירי חומוס יבשים להשריה עד הערב] המשכנו ללכת, רק שהפעם המסלול היה קשה בצורה מטורפת, מה גם שהיינו חלשים למדי, כי לא אכלנו כלום מאז הערב וישנו... לא הרבה [ואני לעולם לא אוכל לדעת בשעות]. עברנו דרך אינספור גדרות תיל [שאחת מהן הצליחה להשאיר לי מזכרת על הקרסול...] ועלינו ליער ביריה, באורח פלא לפני השקיעה. אכלנו גרגירי חומוס מבושלים. לילה טוב.

בוקר טוב...בררר... הבוקר השלישי היה קפוא. גידי ופפוש הכינו תה ממים חמים ומחטי אורן. לגימה אחת הבהירה לי שזה לא בשבילי. התחלנו ללכת. באמצע המסלול המדריכים עֹמר וכרמל ביקשו שנחלוץ נעליים [בקור!], נעמוד בטור, נחזיק בכתפיים של זה שלפנינו ונלך ככה. לפני זה גם היינו צריכים ללכת שעה בלי לדבר בכלל ועוד כל מיני משימות. הפעם ידענו שהיום לא הולך להיות כל כך אכזרי כמו אתמול. בצהריים הייתה לנו הפסקה ארוכה עד השקיעה שבה קיבלנו את האוכל: צנצנת דבש אחת. כל אחד קיבל שני שלוקים אחרי קבלת שבת קצרה. פפוש גם גילה שיש לידנו מטע של אגסים שמותר לקטוף ממנו [או לפחות זה מה שהוא טען...] אז קטפנו כמה אגסים והתחלקנו בהם. בערב עשינו הליכת לילה. שרנו כל הדרך, שמרנו על מורל גבוה גם כשהתיקים של כולנו נקרעו תוך השמעת קולות נפץ והיה צריך לתקן אותם בחושך, ובסופו של דבר הגענו לאיזו גבעונת ממש ליד כפר הנשיא, הרבה רוח. הלכנו מהר מהר לישון כי היינו עייפים נורא. בשמירה שלי ושל איל באותו הלילה הייתה רוח כל כך חזקה שחצי מהזמן ששמרנו [שוב, למרות שאין לי כל יכולת להעריך באמת את הזמן] היינו עסוקים בלהפוך את המדורה מערימה של גחלים זוהרות לאש. לילה טוב.

בוקר טוב. "יווווו!!! איזו זריחה יפה!". היום יומולדת לגידי! איל הוציא מהתיק צפצפות כאלו, מהסוג שנראה כמו צינור עם נייר מגולגל בקצה שנושפים לתוכו והוא נפתח כמו לשון של זיקית, וחילק לכולם. את המתנות האחרות שלו הוא לא קיבל באותו יום כי עוגיות מיני אוראו שהבאנו לו היו חייבות להיאכל לפני שהטיול באמת מתחיל, ספר זה ממש לא הגיוני להביא למחנה ואת הברכה שהכינה שפחתכם הנאמנה שכחתי בתיק האמיתי. באותו יום הלכנו עד אחרי הצהריים, חצינו את נהר הירדן [היה חלקלק וקר] והגענו לפארק הירדן! נתנו לנו 4 כיכרות חלה, ממרח שוקולד וחמאת בוטנים שכולם חיסלו תוך עשר דקות בערך. הבטן שלי השמיעה מן קיווצ'וצ'ים כאלו..."אהה, אז עכשיו את כן נותנת לי אוכל פתאום, הא מוגת לב שכמותך?! תני לי עוד!". מסתבר שהבטן של שגיא [המכונה כעת שוגי] הייתה כל כך מוצלחת בזה שבזמן שבו אני אכלתי 3 סנדוויצ'ים, משמע שש פרוסות לחם, הוא אכל 12. האיש הזה מדהים! בכל אופן, בפארק הירדן סוף סוף היו לנו ברזים [לצחצח שיניים עם בקבוק זה לא נוח] ושירותים מסודרים ואפילו קיבלנו בערב שני פחמסים [סירי שטח] לבשל בהם אורז, ספגטי ורוטב! הבטן שלי כבר לא התלוננה. היה לנו גם זמן להיות עם אנשים מקבוצות אחרות שלא ראינו כבר שלושה ימים. השוואה קצרה של חוויות הבהירה לנו שעברנו את המסלול הכי ארוך והכי קשה. בעע. לילה טוב.

לילה טוב. זה אפילו לא בוקר, העירו אותנו היום בשלוש לפנות בוקר כדי לעלות על אוטובוסים, לנסוע לדרום הכינרת ולהתחיל לעלות ברגל לביתניה, הניסיון הראשון לחברה שיתופית של השומר הצעיר בארץ ישראל. גרעין לביא [שזה אומר גם המק"קים שלי!!] הציגו לנו במעלה ההר כל מיני קטעים ממה שקרה שם. בסוף הייתה ארוחת בוקר מרגשת [עוד חלות עם שוקולד ובוטנים שנעלמו מהר מאוד, רק שהפעם גם ביסקוויטים], טקס סיום מרגש, שיחת סיכום מרגשת, חלוקת סיכות מרגשת, איחוד מרגש עם הציוד המוחרם היקר שלנו וחיבוקי פרידה מרגשים מכל המי ומי ואז עליתי על אוטובוס הביתה.

והנה אני פה, חפופה ונקייה, שבעה ורעננה. בבטן הר של בשר שאבא עשה אתמול על האש וחצי צלחת של תפוחי אדמה...ועוגת שוקולד...ומילקי...ותה עם חלב [אומייפאקינגגאד, אין לי מושג איך הסתדרתי בלי זה 4 ימים וחצי!] ובשיער ריח של שמפו ולא של עשן.

היה שווה?

שווה ואפילו יותר!

במסע הזה למדתי שאני יכולה להרבה יותר ממה שאני חושבת שאני מסוגלת, שאין דבר שאני תלויה בו באמת, לא מבחינה חומרית, כמו אוכל [כמובן מעבר למינימום הקיומי, אני עדיין לא מצדדת בצום] ולא מבחינה רוחנית, כמו הצורך לשלוט ולתכנן את הזמן לפי שעות. וחוצמזה, הכרתי קבוצה של אנשים מקסימים שהולכים, אני מקווה, ללוות אותי עוד הרבה.

אוהבת,

מעיין