סיפורי קומקום

ראשית, אפנק אתכם בשיר מעולה.

המהומה שפרצה בחלון התגובות של הפוסט הקודם גרמה לי להבין כמה כדאי להשקיע מאמצים מיוחדים בכותרת הבלוג. ויכוחים מרים כאלה לא נראו מאז התפלג קיבוץ גבעת חיים ל"איחוד" ו"מאוחד", או לפחות מאז הקרב האחרון של אוהדי המלפפונים החמוצים במלח נגד מעריצי המלפפונים החמוצים בחומץ. יסכימו איתי מי מכם שזה היה משעשע למדי. גם היו הרבה תגובות, מה שיצר את הרושם שאני מאוד פופולארית. יש!

ותודה לנטע שהביאתני עד הלום.

אבל אני בכלל רציתי לדווח לכם באופן מהימן ומקצועי לגבי קורותיי בימים האחרונים.

ובכן, לא הכל ממש מעניין, אנחנו נתחיל מצהרי יום רביעי, לאחר מתכונת צולעת למדי במתמטיקה ושלוש שעות מתישות של תנ"ך עם הכוכבת העולה אסתי, אז אני ורוב החטיבה העליונה של ביה"ס שלי עלינו לאוטובוסים שהובילו אותנו במקצועיות ובבטחה לתאטרון הקאמרי בתל אביב. אני מילאתי את תפקיד הילדה המעצבנת שכל הזמן שואלת את המחנך שלה אם הוא יודע כבר אם מותר לי להפרד מהקבוצה וללכת לשכטר לקנות חוברת תווים שאני ממש רוצה, סרגיי מילא את תפקיד הסטנדאפיסט הכשרוני שכל הבדיחות שהוא מכיר קשורות בבלונדיניות ורעות, מצדה, סתם מילאה את תפקיד השאקלית.

מטרת כל התהליך המסורבל הזה היה צפייה במחזמר "כנר על הגג". אני זוכרת שראיתי אי אז את הסרט בטלוויזיה אבל ידעתי שאין מצב שזה יהרוס. צדקתי. הדבר היחיד שמנע מהחוויה להיות מושלמת היה שאר הקהל באולם, וגם הם לא באמת הצליחו. זו באמת הייתה הפקה נפלאה, שחקנים, רקדנים ונגנים מעולים, תפאורה יפיפיה וכמובן הסיפור המוכר והנהדר של שלום עליכם. זה באמת שינוי מרענן שהאחראים על סל התרבות בבית הספר שלי באמת מביאים אותנו למופע איכותי ואמיתי ובעיקר לא כזה שמטרתו לחנך. זה פשוט שעד היום כמעט כל ההצגות שהייתי בהן מטעם בית הספר בעיקר ניסו לשדל אותי לא לשתות ולנהוג. משכנע ביותר.

כשיצאנו משם לרחובותיה הלחים של תל אביב הוספתי לנדנד לרפי ["תגידי, מי הצפונבון הזה שאת הולכת לבקר שם?"] עד שבאתי על סיפוקי: אנחנו הולכים לאיזור לונדון מיניסטורס וכן, מותר לי ללכת לשכטר. אז יצאתי לי לדרך, כולי אושר וחיוכים והגעתי לשערי החנות ברחוב צייטלין. ואז נפלו פניי, החנות נסגרה 10 דקות מסכנות לפני שהגעתי. שיט. ניחמתי את עצמי בנודלס מ-GoNudels באבן גבירול.

למחרת, יום חמישי, העברתי את שעות הבוקר בציפייה לשעות הצהריים, בהן שמתי פעמיי לבנימינה. המטרה: חגיגת יום הפיכתה של מיקה לחוקית בהחלט. ברכבת התחוור לי שאני הולכת להגיע לבנימינה שעה לפני מיקה, אז ניצלתי את ההזדמנות כדי להעביר קצת זמן איכות עם ההודי החביב עליי... כשמיקה הגיעה היא גם הרוויחה מן העניין כי גם יכולנו להקפיץ אותה מתחנת הרכבת לבית. אמרתי ליובל שלום וחברתי למיקה.

00:00, מיקה מתקלחת ומונעת מכולם את התענוג שבלחבק אותה ולצווח "מזל טוב!!!!".

00:04, מלכת האמבטיה מגלה את פניה ומיד מקבלת את המתנה והברכה, שתיהן בעיצובי. היא שמחה מאוד, אני שמחתי מאוד וקרל מרקס הדב לא ידע את ליבו מרוב אושר. לא הרבה אחר כך הלכנו לישון [מיקה עוד קיבלה קצת טלפונים והודעות SMS] והתעוררנו לבוקר חדש שכולו יום... שישי. מיקה קיבלה מתנות לרוב מהמשפחה [קחו את אותיות הא"ב, תורידו אהו"י, קבלו 18 אותיות. לכל אות הצמידו ברכה, לכל ברכה הצמידו מתנה תואמת.. יופי!] ואז התארגנו והלכנו, אני והשותפה לפשע, לבקר בבית הספר שלה. מה אני אגיד לכם, אני מאוד שמחה שאני לא לומדת באורט השומרון או בכל בית ספר דומה, ואני מתנצלת מעומק לבי אם הדברים פוגעים במישהו מכם. האווירה החינוכית [לרעה, כלומר לא חינוך במובן היפה והחמוד של הקניית כלים, נורמות וערכים על מנת להפוך את הנוער הפוחז לבני אדם נשגבים ויפים, אלא חינוך במובן של "תהיו ממושמעים ואל תפריעו לנו בזמן שאנחנו מקבלים משכורת מגוחכת.. אה, ותוציאו ציונים גבוהים"] פשוט טפטפה מכל פינה, מכל כרזת "ואהבת לרעך כמוך"\"אם שותים לא נוהגים", מן הכיתות, שמרוב שולחנות לא רואים בהן את היער, ומן הקול החלוד של המורה להיסטוריה של פורגס ורענן. האם ניתן לקרוא למקום שמאפשר מחנך אחד לשתי כיתות אם שונות שהוא גם רכז של שכבה שלמה "מוסד חינוכי"? מיקה נפגשה עם המורה שלה לתקשורת בנוגע לתיק ההפקות שלה ומשם הלכנו לצפות בחזרות לקראת מופע הסיום של כיתות י"ב, אך במקום זה הזדמן לנו לצפות בכוכי אחת צועקת על הרבה חבר'ה שהמופע שלהם הולך להיות בושה ואם הם לא ישפרו את דרכיהם היא תיאלץ להוריד את כל העניין כי היא לא מוכנה שתהיה פגיעה כזו בשמה הטוב. אני תהיתי כל אותו נאום מרגש לאן נעלמה הנקודה הפנימית ולמה נראה לה, לכוכי, שמישהו יחשוב עליה במהלך ההצגה, במידה ותתקיים? האם מישהו בעולם מקשר אותה להצגה חוץ ממנה עצמה? הרי כל העניין הוא בכלל סביב הי"בניקים המופיעים או אלה שיושבים בקהל ונועד ליצור חוויה!

בכל אופן, אני ומיקה חזרנו בדיוק בזמן לחגוג את היום המיוחד במסעדת סושי [שלמזלי גם מגישים בה אוכל] ומיקה שתתה את השתייה הראשונה שלה באופן חוקי לגמרי [קוסמופוליטן... מיקה, את כזאת נקבה! ברצינות, זה משקה ורוד!!!] ולאחר מכן המשכנו לחגוג בשנת צהריים ערבה. בערב יועדנו ללכת לחגיגות האמיתיות באינדיקה, פאב מקומי וחביב, אממה אין לי 18 והמקום בודק ת"ז לכל הנכנסים בעלי מראה מחשיד מבחינה חוקית [ואני נמנית עם הקבוצה הזו, כמובן]. אימצנו, אני ומיקה, את מיטב כוחותינו המחשבתיים ובסוף מיקה הגתה רעיון גאוני למדי והתקשרה למקום מראש לספר שיש לה יום הולדת והיא מתכננת ללכת לחגוג אצלם עם כל חבריה, אך חברתה המקסימה מעיין שבאה כל הדרך מהדרום שכחה את תעודת הזהות בבית, ויש לה 18 כמובן, אז האם תהיה בעייה להכניס אותה? אני אנתח את המהלך האסטרטגי המבריק כדי שתבינו את הגאוניות הגלומה בו:

1. מרכיב יום ההולדת- גם הביא את הבחור מעברו השני של המכשיר הטלפוני לאחל מזל טוב וגם ריכך את ליבו, הרי חבל לבאס בחורה שיש לה יומולדת...

2. "אני רוצה לחגוג אצלכם עם החברים שלי"- כאן יש יסוד שמדגדג לבחור את החוש העסקי, זו הבטחה למספר גדול של לקוחות ולפיכך יש לו מוטיבציה לרצות אותנו.

3. עצם העובדה שאני באה מהדרום, זה אפילו לא שקר וזה תירוץ לחסרונה, לכאורה, של תעודת הזהות שלי.

4. "יש לה 18"- אם היינו אומרות את זה לסלקטור בכניסה, לא סביר שהוא היה מאמין ומנחש שאנחנו עובדות עליו, אבל טלפונית מי רואה שאני עוד בקושי נגמלתי מהמוצצי?

בקיצור קיבלנו מאיתי [כך מסתבר שקראו לו] אישור טלפוני וזה סיפק את השרירן המאיים בכניסה לאינדיקה. בפנים עלינו למעלה כל החבריה והתישבנו סביב שלוחן גדול. כולם הזמינו להם משקאות לפי נטיות ליבם, כך למשל מיקה ורותם הזמינו שתייה שרווחת בקרב מי שאוהב בנים, עומרי  בחן את התפריט בכובד ראש והחליט אילו מן שוטים ומשקאות יזמין ובאיזה סדר במהלך הערב ישתה אותם [רשף, אני מניחה, עשה את אותו הדבר בראש, אבל הוא נהג אח"כ וכנראה הוא ראה את הכרזות התלויות במסדרונותיו האפלוליים של אורט השומרון] ואני דפקתי פוזה קשוחה, העפתי מבט במלצר וזרקתי לעברו "אפשר מים בבקשה?".

טרמפ ליובל תפסתי עם רשף ונטע, הזוג הנצחי, וכשצלצלתי בפעמון הדלת פתחה לי דווקא מכולם האחות היחידה שעוד לא פגשתי. היא כנראה הופתעה קצת לראות בפתח, בשעה 12 וחצי בלילה, מישהי שהיא לא מכירה שמבקשת ללחוץ לה יד. אני, מצדי, אמרתי שלום לכל מי שכבר מכיר אותי וחמקתי באלגנטיות ליובל.

מאוחר יותר התפנינו לקצת מאבקים ביתושי העל הידועים לשמצה של זכרון יעקב. הם עקצו אותנו בעוד אנחנו, העייפים והנואשים, מנפנפים בידיים ומנסים להדוף אותם אל הקיר, שנהיה מנוקד בדם שהיה פעם שלנו ונגזל מאיתנו על ידי יצורים מעופפים מרושעים...היה שמח.

למחרת צפינו, כל המשפחה שלו ואני, בוידאו מהחתונה של אחותו איילת. בקבלת הפנים היה כוכב מסויים שלא אנקוב בשמו, אבל אגיד שהוא הפליא לנגן בקלרינט והעורך, שרצה לזכות בפרס "מועלם" לסרטי חתונות, הוקסם כל כך ששם 5 דקות שלמות רק שלו ושל הקלרינט.

מאוחר יותר יצאנו לטיול בזכרון, היה חם ולח וכל הזוגות הצעירים התרשמו מאפשרויות מגורים עתידיות במגרשים ריקים וחזרו לילדות במגרשי השעשועים ביישוב. שיחקנו גם קארו [משחק הודי] ואני הרשמתי את יובל ואת הגיס שלו בני בכישורי ה-SET שלי.

בחוסר חשק בולט נאלצתי להיפרד ולחזור הביתה ברכבת, אבל לא עשיתי זאת לחינם.

היום הפעילות המרכזית שלי הייתה, מלבד השלמת שעות שינה, נקיון החדרון החדש שאני עומדת לקבל! כן, כן, הדירה החדשה [כלומר, חדשה בשבילי, המבנה בן 20 לפחות..] שתהיה שלי ורק שלי לבדי! ואני אוכל לארגן בה מסיבות פרועות [בתנאי שהן לא ימנו יותר מ-4 אנשים, אין ממש מקום ליותר מזה..] ולזכות בפרטיות המיוחלת...

אבל צריך לעבוד קצת בשביל לקבל את החדרון הנכסף. אני מודה שהדייר הקודם השאיר לי אותה במצב לא רע בכלל יחסית למה שבד"כ נהוג פה [בלי בקבוקי בירה מתגלגלים ובלי עובש כתום בכיור.. אני חושבת שהוא אפילו שטף אחרי שהוא פינה את הדברים שלו, שזה דבר נדיר ברמה בלתי נתפשת כמעט], אבל בכל זאת מילאתי את כל הקרמיקות בגלונים של אקונומיקה, ניקיתי חלונות ואבק מהארונות וגם המקרר שקיבלתי בהשאלה לטווח ארוך קיבל טיפול 10,000. אבא כבר קנה לי מיטה [זוגית!! כן!!!] ולכשתבוא גם היא אוכל לערוך סידורים אחרונים ובשעה טובה לאכלס אותו, בשלב זה כל שנותר לעשות הוא לתכנן חנוכת בית. מוי כיף!!

אז, כל מי שהגיע עד לפה שיטפח לעצמו על השכם ויגיד לעצמו לילה טוב בשמי.

באהבה בלתי נדלית,

מעיין.