סיפורי קומקום

שני מסרים לגרינפיס:

1. תודה.

2. בבקשה אל תגיב לי משהו כמו "אם אלה הקליפים שאת שמה אני מתחרט שהסברתי לך זאת במקצועיות רבה! זה מוזיקה זה? זו תועייבה!!"

ולעניינינו:

הרכבת עצרה בתחנה בבנימינה. ירדתי ממנה, יצאתי לרחוב והרגשתי את הפרפרים בבטן מדגדגים. יובל בא לאסוף אותי.

כמה שעות לפני כן:

אבא: "רגע, לא מיקה באה לאסוף אותך?"

מעיין:"לא, יובל".

אמא:"רגע, ואיך הוא עושה את זה?"

מעיין:"באוטו"

אמא:"הוא נוהג?"

מעיין: כן... בלי רשיון"

אמא ואבא:"מה?!"

מעיין:"אההה!@! לא לא לא! התכוונתי בלי מלווה!!"

הגענו לזכרון יעקב ולאחר סקירת כל האטרקציות שמציע המקום החלטנו לצאת לטיול. התחלנו במדרחוב. מכירים את הפתגם "מרוב עצים לא רואים את היער"? ובכן, מסתבר שביום שישי בצהריים מתקיים "מרוב תיירים לא רואים את המדרחוב". המקום היה מפוצץ לחלוטין! יובל הפגין כישורי קניית-גלידה-במהירות-שיא-ביחס-למספר-האנשים-שניסו-לעשות-זאת-באותו-רגע-ביחד-איתו ויחד, מלקלקים להנאתנו אפילו איתרנו פינה גם מוצלת וגם נטולת תיירים. אחר כך המשכנו לטייל, השקפנו על הים ודיברנו על קופי הרחוב בהודו ובסוף מצאנו את עצמנו בחזרה בבית של יובל. את המשך העלילה אתאר בשלוש מילים בלבד.

יש לי חבר.

אלוהים, אני פשוט מאושרת.

למחרת באורח פלא התעוררתי אצל מיקה. [כמובן שזה לא באמת אורח פלא וקטע הזמן שפספסתם פשוט כלל הקפצה למיקה בסופו של יום, אבל אתם לא יודעים את זה]. אחרי שכתבתי לה על דברי אהבה מתוקים על הלוח המחיק בחדר וריקדתי כמו פסיכית גם היא הואילה בטובה להתעורר ומאוחר יותר התפנינו להקדיש את עצמנו לבל, הכלבה המתוקה שהבעלים שלה נסעו לחו"ל ומיקה עושה לה בייביסיטר. בערב ה-יובל קפץ לבקר וזה היה נהדר, כלומר חוץ מהקטע שבו מימי וידיד שלה התפרצו לחדר בצווחות אינדאניות וזרקו עליי כרית בצורת לב.

למחרת למחרת שוב התעוררתי אצל מיקה. שיעור נהיגה רווי פקקים ואחריו עלינו לזכרון לפסטיבל אמני רחוב. היה חם, צפוף, דביק, רועש ונחמד. הופעה של פבלו רוזנברג, בועות סבון, מיקה מתחבקת עם אלון גל ושוקו קר בבית קפה שרחוק בסך הכל חצי רחוב מכל ההמולה, אבל פתאום אפשר היה לראות קטעים מהמדרכה. וגם לנשום, פחות או יותר.

ובגלל שמיקה ביקשה שאקדיש לה משהו בפוסט: מיק מיק!! אוהבת אותך! תשקי לי את הגבינה!! תעשי לי כפיל של קרל מרקס הדוב! [הא, איך אני? אפילו פרגנתי לך צבע אדום!]

וזה היה סוף השבוע שלי.

יובל.

מעיין.

מסר לגרינפיס: בבקשה אל תגיב לי משהו כמו "אנחנו חברים?! למה לא סיפרת לי?", כי אז לא תהיה לי ברירה אלא לתרום את גופתך למדע.