סיפורי קומקום

http://www.youtube.com/watch?v=_BUS2kQsc58 [אני מצטערת, זה לא עולה לפה בשום דרך אחרת...]

כן, זה עדיין לא יוצא לי מהראש, אבל הפעם יש לזה גם תכלית מסויימת...

וואו, זה היה חתיכת סופ"ש! לא להמין כמה נכנס לי לתוך יומיים.... נתחיל מההתחלה.

יום שישי התחיל בתיגבור מתמטיקה, ממנו נשלפתי באלגנטיות על מנת להראות נוכחות באירוע החם של השנה, הבריתה של ליאל [וכן, היא כבר בת יותר מחודש, אבל זה כל הקסם, שזו לא ברית...]. היא נערכה באיזה אולם אירועים קטן על גבול ראשל"צ-חולון [זה היה ממש מרחק הליכה מקן בן גוריון, אבל משום מה המשפחה שלי לא התלהבה מההצעה שלי ללכת לשם ולהצטרף לקבל"ש שבוודאי נערכה ברגעים אלה ממש]. כעת, יש להסביר שאני מעולם לא הייתי בבריתה, אולי בברית, וגם היא הייתה של אחי הקטן אז כמיטב המסורת הקיבוצית היא נערכה בבית התינוקות בקיבוץ והכיבוד היה במבה ומיץ תפוזים. אבל גם ככה וגם ככה שיערתי לי שבריתה זה דבר שמתנהל על מי מנוחות... קצת מוזיקה נעימה, הרבה דודים שרוצים להחזיק את כלת השמחה ואולי גם קצת אוכל נחמד...

ובכן... זה לא היה בדיוק מה שציפיתי... המוסיקה הייתה של דיסקוטקים, בווליום מטורף, כמובן שהמוני רוסים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם מילאו את הרחבה בהמוניהם.. האוכל היה כבר חצי חתונה וכלת השמחה רוב הזמן בכלל הייתה בלובי, הרי איך היא תוכל לישון עם באסים כאלו? חוץ מזה, הדי-ג'יי-מנחה היה רוסי, אז כשהוא התחיל לדבר חשבתי "אוי, איזה סאונד נורא, אני לא מבינה כלום... רגע... היי! למה הוא מדבר רק ברוסית?!". מדי פעם הוא השחיל איזו מילה בעברית, למשל "כפיים!!", "לחיים!", "לרקוד!!" ועוד כהנה וכהנה.

אחרי שעתיים בערך היינו צריכים לצאת, גם כי היה עליי לתפוס רכבת לבנימינה סיטי וגם כי.. טוב.. אני מניחה שאין אחד שקרא עד כאן וחשב שהמשפחה הקיבוצניקית שלי השתלבה שם... טוב, אז הורידו אותי ברכבת בת"א ואני ממהרת, כי נשארו לי בערך 10 דקות עד שתגיע הרכבת.. נכנסת לתחנה...

הקונפליקט: עליי לקנות כרטיס אבל למרות שיש קופאית - הקופה סגורה, יש מכונת כרטיסים - אבל היא לא מקבלת את השטר היחיד שיש לי.

הפתרון: ללכת למנהל התחנה, הוא יעביר אותי דרך השער בלי כרטיס אבל רק כי הוא סומך עליי שאקנה כרטיס מהפקח שעל הרכבת [הבחור הלבוש בכחול שמבקש לראות את הכרטיס שלכם במהלך הנסיעה]. אני, מיותר לציין, לא בגדתי באמונו ומיד אחרי שהרכבת יצאה מתל אביב ניגשתי אליו ורכשתי כרטיס. נוסע אחר שהסתכל עלינו מהצד שאל אותי בשקט אחרי שהוא הלך: "מה? איך הצלחת להכנס לרכבת בלי כרטיס???" מקנא, הא?

בכלל לא אמרתי למה נסעתי לבנימינה.. ובכן, אני חשבת שאני נוסעת לבקר את איתם כי הוא עורך מסיבת יומולדת מאוחרת. לכן ידעתי שאם יש צוך להתקשר למישהו ולהודיע שאני מגיעה בקרוב, הרי שזה איתם, רק חבל שהוא לא טורח לענות לטלפון. בינתיים הגעתי כבר לבנימינה, אז באתי למיקה. רק אחרי חצי שעה איתם מתקשר:

איתם: "תגידי, מה הלחץ? למה כל כך הרבה שיחות שלא נענו?"

מעיין:"כי אני כבר בבנימינה ואתה לא באת לאסוף אותי!!"

איתם:"את בבנימינה?"

מעיין: "כן!"

איתם:"למה?!"

מעיין:"מה?!?!?"

מסתבר שלאיתם אין בסוף מסיבת יומולדת, אבל בגלל אי הבנה אני לא ידעתי מזה. "אבל לא נורא!" חשבתי לי,  גם ככה הייתי צריכה לבוא לפה עוד פעם כדי לבקר את מיקה. ואם כן יש לנו שישי בערב להעביר... כמה טלפונים הולידו מפגש אצל יובל. היה כיף ממש: מי שבא היה בדיוק קומץ האנשים שהכי קרובים אליי שם באיזור, אנשים טובים, מוזיקה מצויינת [באיבות יובל, ייבוא דיסקים הודיים (ע"ר)] וכיבוד. בנוסף גם נערכה תחרות זיהוי בירות.

המצרכים: 4 סוגי בירות, ארבע כוסות, פתקים ומוזגת מדהימה ביופיה [אני כמובן].

אופן ההכנה: כולם מפנים את מבטם בזמן שאני מוזגת [כי אני היחידה שלא שותה ולכן גם היחידה שלא רצתה להשתתף]. לכל כוס מספר. לכל משתתף פתק. אחד אחד הם טעמו, בחנו את המרקם, רחרחו, השוו בין הצבעים ורשמו רשימות בפתק... בסופו של דבר אף אחד לא צדק ביותר משתי כוסות, אבל אי אפשר להאשים אותם, זה באמת נראה לי הכל אותו איכס XD. [ואל תגידו לי שלא אומרים איכס על אוכל, כי גם לא אומרים אוכל על איכס!]

קצת ריקודים, קצת קשקושים וקצת סיפורים על הודו... בלי ששמנו לב השעה כבר הייתה אחת וחצי, אז מהר לפני שהפייה תשים לב ותהפוך את האוטו לדלעת, יובל בעל הרשיון הותיק הקפיץ אותי ואת מיקה הביתה ואנחנו הלכנו לישון מאושרות וטובות לב.

למחרת היה שלו ורגוע, בצהריים הצטרפתי לאירוע משפחתי של מיקה [ומאחר שאני בתדודה, זו גם סוג של משפחה גם שלי...] ומאוחר יותר ראינו פורסט גאמפ [סרט ששתינו אוהבות מאוד] וגם עשינו טיול רגלי בבנימינה. אני אוהבת הליכות כאלה, רק אני ומישהו קרוב הולכים ומדברים... לפעמים גם מכירים פתאום הרבה יותר מקומות שחשבנו שאנחנו יודעים עליהם הכל. לפעמים גם מכירים פתאום הרבה יותר אנשים שחשבנו שאנחנו יודעים עליהם הכל. השיחות הכי טובות הן תוך כדי הליכה. נסו את זה פעם...

למחרת, כלומר היום, קמתי מוקדם כדי להגיע לתגבור ביולוגיה, הגעתי כבר די לסוף, אבל לא אכפת לי, זה היה שווה את זה. חוץ מזה, כבר רואים פה אביב וזה מעולה.

החיים מתחילים לחייך אליי, עכשיו באמת. אני מרגישה שבקרוב מאוד הם גם יצחקו איתי צחוק גדול ומשחרר מאוד.

זה בא.

[וכן, זה קצת קשור לשיר מההתחלה]

מעיין.