סיפורי קומקום

אני לא אוהבת לכתוב משהו ובאמצע מכה בי ההבנה שזה ממש זבל.

אני לא אוהבת להגיע לקונסרבטוריון במיוחד בעשר בבוקר ולגלות שהמורה לכינור הבריז לי.

אני לא אוהבת לשאת את המחשבה שאני מסוגלת להיות כזו נקבה ולנסות כל הזמן למצוא את המשמעות הנסתרת של הדברים שהוא אומר או עושה. אני הרי חמש ליגות מעל זה! אני יודעת שזה לא באמת, שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא סביבי, שלפעמים יש לאנשים חיים אחרים שלא נוגעים אליי והם מכוונים את עצמם, לא אני! אז למה בכל זאת זה כל כך משגע אותי? למה אני בטוחה שזה בגללי?

אני ממש לא אוהבת כשאנשים בטוחים שהם מכירים אותי ויודעים לצפות את מחשבותיי ואז שופטים אותי בהתאם. "זה לא מתאים לך..", "אני יודעת שציפית ש...", "את אומרת את זה בגלל שאת...", "אני יודע\ת, אני מכיר אותך!". ובכן, אם אלה המסקנות שהיו לך לגביי, כנראה ש.. סורפרייז! הן לא נכונות!

אני לא אוהבת להגיע לסוף של הפוסט ולהשלים עם העובדה שהוא יצא לי דכאוני למדי הפעם.

לא נורא, Tomorrow never knows, מחר יום חדש ויש לי מיונים לצה"ל, יהיה מצחיק.

גרינפיס, מה אמרת על אופטימיות?

מעיין.