מאז שיצא הסרט רציתי מאוד לראות אותו, למרות שהביקורות היו די צוננות. הרי זה בכל זאת וודי אלן ואפילו מישהו שאני מאוד מעריכה את טעמו הקולנועי אמר שהוא אהב את הסרט אבל לצערי אני נוטה לחשוב לאחר מעשה שהוא אהב את הסרט בעיקר בגלל כמה סצנות מסויימות... במילים אחרות, לא התרשמתי במיוחד. יש שם קריינות מפריעה ביותר וגם הייתה לי תחושה שאלן, במהלך כתיבת התסריט, היה נורא להוט להגיע לעיקר ולכן האקספוזיציה היא רק תירוץ לא משכנע. בקיצור, וודי אלן ראה ימים טובים יותר. אבל מה שאני כן חייבת לציין זה את הפרטים והטכניקה שלו שהם משובחים כתמיד וכמובן הפסקול...
אני חושבת שאני נורא מושפעת מסרטים לאחר שאני רואה אותם. כמו שילדים קטנים רואים סרט על נינג'ות ויוצאים בתחושה של לוחמים ומרביצים לאחותם הקטנה תוך קריאת "האאאא-יא!", אני יוצאת מסרט על פסנתרן ולא מפסיקה לתופף על השולחן בהיסח דעת כאילו אני מנגנת עליו [לשם הבהרה - יכולותיי בנגינה בפסנתר נמוכות למדי, אני אפילו לא יכולה לנגן בו בשתי הידיים בלי להתבלבל], מסרטים פסיכולוגיים אני יוצאת ומנסה לאבחן את העולם שסביבי, מסרטים שהדמות הראשית בהם מיוסרת ודכאונית ובעלת הרגלים מוזרים אני מתחילה להתנהג כמו אימו וכמובן, מקומדיות רומנטיות אני יוצאת מאוהבת, אפילו בלי שיהיה לי במי.
מבחינתי, חופשת הפסח התחילה כבר. כמובן, יש את התגבורים ואת ה-בגרות במוסיקה ואני ככל הנראה אצטרך להשלים איכשהו את המבחן בביולוגיה ואת המתכונת של הבגרות בעל פה באנגלית, אבל..... מי סופר את כל זה?!
יש לי הרבה תכניות טובות לחופש הזה, שיהיה רק טעימה מכל מה שעתיד לבוא בחופש הגדול הקרוב ואולי המאושר בחיי... נחיה ונראה.
"רק עוד רגע, ובינתיים
נזכור שהמשחק נמשך
והחיים יפים כל כך"
[מתוך: החיים יפים, Beuty of Life]
מעיין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ילדה דרקון